פגיעות ראש משפיעות על ילדים גם בבגרותם. איך חיים עם זה?

אתחיל בגילוי נאות. אני עובדת ביחסי הציבור של בית חולים אלי"ן, מרכז שיקום לילדים ונוער. בית חולים שבדרך כזו או אחרת הוא נושא הטור הזה. אבל את הטור הזה בחרתי לכתוב לא בכובע המקצועי, הוא גם לא עוסק בסיפור האישי שלי - אלא בסיפור של בן הזוג שלי ושל עוד אלפי ילדים וילדות שאת סיפורם טרם שמעתם.

לאחרונה ראש ענף פסיכולוגיה באלי"ן, הפסיכולוגית רות פלמור, סיפרה לי על השתלמות מיוחדת, ראשונה מסוגה, שצוות אלי"ן יזם עבור אנשי חינוך ומורים מבתי ספר בהם חוזרים ללמוד ילדים אחרי פגיעת ראש. על פניו לא בהכרח נושא מרתק, נכון? אלא שאז רות החלה לפרט מול אלו קשיים עומדים הילדים והמתבגרים הללו, שחזרו לבית הספר אחרי תאונה או נפילה, או גידול מוחי שפגע בראשם. תסמין אחר תסמין, תופעה אחר תופעה - הבנתי שאת הכל אני מכירה. את הכל אני חווה. עם הכל אני מתמודדת - ולא תמיד בהצלחה. הכל נמצא אצלי בבית.

אז החלטתי לכתוב את הסיפור של בעלי ושל אלפי ילדים בישראל שחייהם השתנו מקצה לקצה. דמיינו לעצמכם איך ברגע אחד החיים שאותם הכרתם אינם עוד. איך מילדים צעירים מלאי חיים ועם המון חלומות הפכתם להיות ילדים חרדתיים, שמתקשים לבצע מטלות בסיסיות, מתקשים להתרכז, סובלים מהתפרצויות כעס, מבודדים חברתית וסובלים מדיכאון. דמיינו איך האישיות שלכם השתנתה באבחת סכין ואיך הפכתם להיות אדם אחר, שנראה כמו כל אחד, אבל מתנהג ומרגיש לגמרי אחרת.

כך נראים חייהם של אלפי ילדים בישראל שבעקבות תאונה או מחלה קשה עברו פגיעה מוחית בגיל הילדות, פגיעה שהשפיעה משמעותית על ההתפתחות הקוגניטיבית, החברתית והרגשית שלהם. ילדים שבעבר השתלבו היטב בבתי הספר וקיימו קשרים חברתיים תקינים, החלו לגלות קשיים בהשתלבות במסגרות החינוכיות תוך שהם סובלים מירידה באינטליגנציה, תפקוד איטי, קושי בביצוע מטלות מורכבות, פגיעה בזיכרון וקשיי קשב וריכוז. בקרב ילדים רבים שעברו פגיעה מוחית ניכר גם שינוי משמעותי בהתנהגות. הם הפכו לילדים שפועלים באימפולסיביות רבה וסובלים ממצבי רוח משתנים תוך שהם מתקשים להבין סיטואציות חברתיות ואט אט מגיעים למצב של סגירות ובידוד חברתי ומפתחים קשיים רגשיים ודיכאון.

כשפגשתי את בן זוגי נחשפתי לראשונה לאדם שנפגע בראשו במהלך הילדות. הסיפורים הקשים על החוויות שלו מול מערכת החינוך בפרט ומערכות המדינה בכלל, לא ייצאו לי מהראש אף פעם. בן זוגי נפגע בתאונת דרכים כשהיה רק בן שנה וכתוצאה מהפגיעה החמורה שספג בראשו הוא נאלץ להתמודד עם מגוון רב של קשיים, כאשר קושי להתרכז ולהצליח בלימודים, מריבות עם ילדים בכיתה, התפרצויות כעס על המורים היו חלק מהיומיום שלו. המערכת החינוכית כשלה פעם אחר פעם בניסיון לעזור והייתה עסוקה בעיקר בהאשמת 'הקורבן'. הילד זרק כיסא בכיתה? הוא כנראה מופרע וצריך טיפול משמעתי. הילד לא מרוכז בשיעור? הוא כנראה לא מתאמץ מספיק. הפתרונות שהציעו במערכת החינוך בעיקר נסובו סביב ענישה, השעיה ומעברים תכופים מבית ספר לבית ספר.

פגיעה מוחית היא פגיעה שאין לה נראות. כשמסתכלים על ילד פגוע ראש הוא עשוי להיראות כמו כל ילד אחד. המורים בבית הספר לא יודעים הרבה על השלכות הפגיעה המוחית על תפקודו של הילד והם גם לא מקבלים הכשרה וכלים בכדי להתמודד באופן מיטבי עם הקשיים שמבטא ילד פגוע ראש.

העדר הכשרה מקצועית לאנשי חינוך לא מאפשר לילדים פגועי ראש להשתלב באופן מיטבי במסגרות החינוכיות והחברתיות. הילדים לא מקבלים את העזרה לה הם זקוקים, הן מבחינה פדגוגית והן מבחינה רגשית.

מסיבה זו החליטו בבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן ליזום ביחד עם משרד החינוך השתלמויות מקצועיות למורים, שבהן מכשירים את הצוות החינוכי להתמודד ולסייע לילד פגוע ראש. במסגרת ההשתלמות שומעים המורים - מאנשי צוות בתחום הרפואה, הפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאיות תקשורת, מורים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, וכן מפי מתבגרים שחוו בעצמם פגיעה מוחית והוריהם - על הקשיים של הילדים מבחינה פיזיולוגית ורגשית ומקבלים את הכלים לסייע להם באופן שיעורר בילדים מוטיבציה ולא תסכול, ובאופן שיסייע להם לגבש דימוי עצמי חיובי ותחושת מסוגלות למרות הקשיים שהפגיעה המוחית מציבה בפניהם.

לצערנו, מדינת ישראל מפגרת מאחורי מדינות המערב וטרם הסדירה את מעמדם של ילדים ומתבגרים עם פגיעות מוחיות כקבוצה ייחודית של אנשים שסובלים מלקויות מורכבות וזקוקים לסיוע ייחודי. ניתן להסתכל על ארה"ב שבה פגועי ראש הוכרו כבר בתחילת שנות ה-90 בחקיקה מוסדרת כקבוצה ייחודית של לקויות המחייבת מתן שירותי חינוך ייחודיים.

בישראל כאמור אין הכרה או מודעות מערכתית לקבוצת ילדים זו ולכן קליטתם מחדש במערכת החינוך היא בעייתית בלשון המעטה. בבית החולים אלי"ן עובדים מול בתי הספר אליהם חוזרים הילדים שעברו שיקום במטרה להקל על שילובם במסגרת החינוכיות, אך אלו התערבויות נקודתיות שיכולות לסייע לילד ספציפי אך לא לתת מענה מערכתי.

הילדים שנפגעו מוחית ומוזנחים היום יהפכו לבוגרים שנאלצים להתמודד עם תחושת תסכול והעדר האמון במערכות המדינה. אני רואה את זה בחיי היום יום שלי. איך בן זוגי סוחב על עצמו את הקשיים הרבים (חוסר יכולת להתמיד בעבודה, להתרכז, לשנות את חייו לטובה ועוד מגוון רב של קשיים), והן את הכוויה שקיבל מהמערכת שכשלה לעזור לו כשהיה ילד ונער מתבגר. כשאני מציעה לו לפנות לעזרה, לברר מהן הזכויות שלו הוא נמנע. לא רוצה להתאכזב שוב.

זוהי קריאה למערכות המדינה - למשרד הבריאות, הרווחה והחינוך - אל תשלבו ידיים ועשו את הדבר הנכון. יש לאגד את הילדים פגועי הראש כקבוצה ייחודית, מוכרת בחוק, אשר זכאית לסל אפיון רחב יותר ולסיוע גדול יותר מהמערכת. בואו ונגדיר תכנית חינוכית רוחבית בכל בתי הספר בארץ שתלמד את הצוותים החינוכיים כיצד לסייע לילדים אלו ולהקל עליהם את החיים ולו במעט.