לפעמים המטופלים הם המטפלים הכי טובים שיש. כך לדוגמא, אמא לשלושה ילדים, בהם בן ובת המתמודדים עם הפרעת קשב המקבלת עם בן זוגה הדרכת הורים בת.ל.מ - רשת לטיפול פסיכולוגי ייעוץ והכשרה, סיפרה לי שיום לאחר שקיבלה את האבחון של בנה הבכור, שמתמודד עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), היא התחילה כמובן לקרוא ולחפש מידע בגוגל. נכון, לא ממש מהימן, ועדיין ניתן למצוא שם מידע רב של רופאים ופסיכולוגים, הורים ואפילו ילדים שקראו על הסימפטומים שלהם. כתוב שם על קשיים בלימודים, קשיים חברתיים, קשיים בעבודה, קושי רגשי ועוד.
הדבר המרכזי על ההפרעה לא היה כתוב באף מקום, לדבריה. על החיבור בין ADHD לאשמה. לאשמה אמנם רמות שונות, ולפעמים היא אפילו מתחפשת להתנהגות או רגש אחר, אבל היא תמיד שם, מבוגרים כילדים. המתמודדים עם ההפרעה סובלים פעמים רבות מדימוי עצמי שלילי ומתחושה שהם תמיד "לא בסדר" - לא בסדר בבית הספר, לא בסדר בעבודה, לא בסדר עם החברים.
עם השנים, נאספות להן כל התלונות וההערות (רובן מתחילות ב"למה לא") - על שיעורי הבית שלא מוכנים, על התארגנות ארוכה מדי, על אי עמידה בזמנים, על שכחה של מטלות, על הערות לא לעניין שנפלטו לחברים, על התפרצויות שונות שלא תאמו לסיטואציה. ובעצם מה לא.
אחת הבעיות המרכזיות ב-ADHD היא הפער בין ההבנה של מה שצריך לעשות לבין הביצוע עצמו. מכיוון שאותו ילד או מבוגר מבין היטב מה צריך לעשות ואיך, הפער בין ההבנה ליכולת הביצוע שלו מתסכלת מאד. הוא יודע שהיה צריך לעשות "X" אבל לא הצליח. הוא לא צריך שנגיד לו. אז ברור לחלוטין מדוע אותו ילד, שעם הזמן הופך לבוגר, סוחב איתו רגשות אשמה בלתי נגמרים. מכון פסיכולוגי בארה"ב שבחן את התופעה בקרב המטופלים שלו, מצא להפתעתו כי למבוגרים המתמודדים עם ADHD משא אשמה כבד אפילו מאשר לנפגעי התעללות.
עוד בוואלה!
מעניין לפגוש אנשים שאובחנו בגיל מאוחר ולהבין מהם את המשמעויות של ההפרעה עבורם. כל השנים בהם האשימו את עצמם, מדוע הם לא יכולים להיות כמו כולם ומדוע הם תמיד "מפספסים". לפתע פתאום, כאשר הם מגלים שהרבה מאד מהתכונות ששייכו ל"אופי לא טוב", חוסר יכולת לשמור על הפה בחברה, הנטייה הבלתי נשלטת להיכנס לאנשים באמצע הדיבור ועוד דברים רבים המשתנים משמעותית בזמן לקיחת התרופה.
תפקיד ההורים, הוא ללוות את הילד בילדות ובהתבגרות, כך שיסחוב כמה שפחות רגשות אשמה ומועקה בשק האישי שלו. המשא כבד ולהורים יש את היכולת לחזק ולראות את החיובי בילד שלהם.
תחילה בואו נזכור כמה עובדות:
1. ילד עם ADHD לא נולד יש מאין. לרוב יש לו לפחות הורה אחד ופעמים רבות גם אחים שמתמודדים עם אותה תופעה. לא תמיד עם אותם סימפטומים. זה הופך את המצב בבית לא פשוט בעליל.
3. נכון שהילד הזה לוקח את רוב האוויר בבית, ועדיין יש להורים בית לנהל, עבודה לבצע וגם פעמים רבות גם בעיות משלהם. כאלה שקשורות או לא ל-ADHD הפרטי שלנו.
4. כשיש עוד ילדים. חשוב לזכור שגם להם מגיעה אהבה ותשומת לב.
5. גם אנחנו כהורים, אנחנו בני אדם וגם לנו יש רגשות, יכולות ומאפיינים משלנו. בלי קשר לאף אחד. גם לנו מותר לטעות לעתים וגם לאבד את הסבלנות. אנחנו לא מכונות.
6. לפעמים גם להורים יש תחושות אשמה. חשוב לדבר על זה.
אז מה תוכלו לעשות כהורים, כדי להקטין ככל האפשר את משקל המשא הכבד של האשמה ולעזור לילדים שלכם לפתח את החוסן שהם כל כך זקוקים לו?
1. הבליטו חוזקות: נסו להגדיר מהן החוזקות הכי משמעויות של הילד שלכם. היצמדו אליהן ונסו להרחיב את הנוכחות שלהן בחיים של הילד שלכם. מבחן חינמי קצר (באנגלית) יכול לסייע לכם בכך - מבחן ה-VIA. תוצאות המבחן הן 24 התכונות החזקות ביותר שלכם. גלו אם יש לכם או לילדכם חוש הומור מצוין, סקרנות, תקווה או כל תכונה נפלאה אחרת.
2. דברו עם הילד: אל תשאירו דברים בבטן ולהתפרץ בסוף. הילדים שלנו רגישים והם קוראים אותנו בלי בעיה וגם בלי מילים.
3. בחנו את עצמכם: הסתכלו פנימה וחשבו על עצמכם בעבר - כיצד אתם יכולים להזדהות עם התחושות של הילד שלכם. אפשר ומומלץ גם לספר לו. בהתאם לגיל וליכולת ההבנה כמובן.
4. מינון: אנחנו לא יכולים לא להעיר בכלל, אבל אנחנו לא חייבים להעיר על כל דבר. בחרו את המאבקים שלכם ואל תנסו לתקן הכל בבת אחת. זה פשוט לא יעבוד.
5. שימרו על איזון: הקפידו להתייחס ולשבח כל דבר טוב שהילד שלכם עושה. הוא זקוק לפרגון שלכם. נסו יום אחד לספור את מספר הפעמים שאתם משבחים אותו לעומת מספר הפעמים שאת כועסים עליו. אין ספק שזה ייתן לכם פרופורציה.
6. בית: זכרו שהבית הוא מקור כוח משמעותי לילד. שם הוא הכי אהוב והכי חשוב. כשאתם מתייחסים למינון, חישבו גם על כל מה שעבר על הילד במהלך היום.
7. אהבו את עצמכם: אל תלקו את עצמכם על כל פעם שאתם כועסים על הילד שלכם. זה לא יעזור לו וגם לא לכם.
8. גם לכם מגיע לקבל עזרה: גם אם אתם נותנים לילד את כל העזרה שהוא זקוק לה - עזרה בלימודים, טיפול תרופתי וטיפול רגשי, גם אתם קיימים! חשבו על ההנחיה במטוס ללבוש קודם את מסיכת החמצן כדי שתוכלו לסייע לאחרים. גם כאן, אתם זקוקים לחמצן, מצאו את הפתרון המתאים לכם בצורת קבוצת תמיכה, טיפול זוגי או אפילו במסגרת הדרכת הורים כדי שתוכלו לקבל את התמיכה שאתם זקוקים לה.
9. אל תקשיבו (כל הזמן) לעצות מאחרים: יש לנו המון חברים ובני משפחה שכוונתם לעזור, לכן הם שמחים לתת לנו אלף עצות: איך הכי נכון לחנך את הילד שלנו, לשים לו גבולות ועוד. זה מתיש ולרוב גם לא עוזר. אנחנו לא זקוקים לעוד הצעות. אנחנו זקוקים לתמיכה ואוזן קשבת.
ומהו הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לעשות? לאהוב את הילדים שלכם, לחבק אותם גם כשקשה ולהגיד להם שאתם אוהבים אותם. אם הם ידעו שאתם שם בשבילם גם כשזה פחות כיף, תוכלו לגדל ילדים עם חוסן ודימוי עצמי גבוה בהרבה.
ד"ר שי חן גל הוא הפסיכולוג הראשי של קבוצת "עמל ומעבר" ומנכ"ל קבוצת ת.ל.ם.