כשהבת הבכורה שלי, יהודית, אובחנה עם סרטן בגיל שלוש, הייתי כבר אמא לילדה בת שנה ותינוק בן כמה חודשים. אין מלים לתאר את השבר שחוויתי, בתקופה שאמורה הייתה להיות היפה בחיי. בן לילה ואבחון התרסקתי אל תהומות של פחד וחרדות על הבכורה שלי שצריכה להתמודד עם מחלה מאיימת, והיא רק בת שלוש.
במשך ארבעה חודשים הבת שלי הייתה בטיפולים אינטנסיביים בבתי החולים, מוקפת במיטב הרופאים ובבנות שירות מדהימות של זיכרון מנחם ובאפס חברת ילדים. ככה זה כשאת מתמודדת עם טיפולים מדכאי מערכת חיסונית. נגזר עלייך חיים ללא החברים בגן, ללא טיולים בגינה אפילו בלי בני הדודים וסבא וסבתא.
ואני? אני שלחתי את התינוק למעון מוקדם מהמתוכנן והעברתי את ימיי בריצות לבית החולים, עבודה וניסיון נואש כמעט סיזיפי לשמור על שגרת משפחה רגילה. שני הילדים הקטנים ראו הרבה פחות את אמא ואבא כי יהודית הייתה צריכה אותנו, לא רק כהורים, אלא כגננים, כמטפלים, כסבא וסבתא וגם כחברים למשחק. ניסיתם פעם להסביר לבת שלוש למה העולם שהיא הכירה נסגר ומעכשיו זה רק היא ואתם? שלא תזדקקו כי זה בלתי אפשרי.
הקורונה יחד עם מגבלות המצב הבריאותי והחיסוני שלה הפכו את שגרת היום שלה לסגורה ומנותקת ואת שלנו ל-24 שעות ביממה של ייסורי אשמה ותחושת חוסר אונים כאמא. איך אפשר לנהל משפחה ככה? זוגיות? ואת עצמי. אני שרק חיפשתי תמיד לטייל ולגוון, נסגרתי בין דלתות הבית ומסדרונות בית החולים, אבל באותה נשימה אני מבטלת את הזכות שלי להתלונן שהרי הבת שלי היא הנושא המרכזי.
והבת שלי, שהייתה כל כך חברותית לפני הופעת המחלה הפכה למתבודדת, כזו שחברת ילדים הפכה זרה לה. שפתאום, אחרי חודשים של מסכים בין בדיקות וטיפולים, כל הסחות הדעת בבית כבר לא אתגרו או עניינו אותה מספיק. היא הפכה לילדה כעוסה, עצבנית, עצובה ומתפרצת, חסרת סיפוק - ככל שזה מוזר להגיד על ילדה בת 3.5. לכן, כשאמרו לי בין סדרות הטיפולים שגם עם הפחתת הטיפולים יהודית לא תוכל לחזור לגן, הרגשתי שזו המכה הכי גדולה מאז אותו יום אבחון.
אני ובעלי פחדנו עליה. מההישארות שלה בבית. אפילו התחלנו לחפש דירה גדולה יותר והיינו קרובים ללקיחת הלוואה גדולה מאוד על כתפנו, חרף מגבלות התקציב - העיקר שנוכל לספק לה סביבה מספקת חודשים קדימה בתוך הבית.
אל תפספס
ואז הגיע הגן השיקומי המוגן לילדים חולי סרטן של עמותת זכרון מנחם. החברים התעקשו שלא אתחרט, אנשי העמותה הבטיחו שידאגו לבת שלנו - מהסעה, משחקים, ארוחות חמות וחיוכים, הבית שלי שהקמתי היה רגע לפני התמוטטות וידעתי שאני מוכרחה לנסות. רגע לפני נטילת החובות ומעבר הדירה הגעתי לגן המוגן בירושלים - ולנצח אני אודה על ההחלטה שלקחתי.
אחרי הסתגלות קצרה במרכז הצבעוני והמיוחד של העמותה כבר ראיתי את יהודית חוזרת לעצמה. בסוף אותו היום היא כבר ביקשה לחזור ועד סופו של אותו שבוע כבר היה ברור שהילדה שלי חזרה להיות ילדה. חזרה להיות יהודית. השינוי היה בלתי יאומן. את כל הסיפוק והעניין שילדה צריכה לקבל היא קיבלה בגן, חברה של ילדים שהם בדיוק כמוה, עם הקרחת, העירוי והחוויות, גננת שהיא אשת מקצוע נדירה שגם יודעת להחזיק כיתה מגוונת וגם לא נרתעת משאלות של ילדה בוגרת לגילה על החיים והמוות וכמובן מסגרת טיפולית לכל דבר עם פיזיותרפיסטית והשגחה רפואית כשנזקקת.
הגשימה את המשאלה שלה
עבורנו המקום היה ההגדרה המילולית של הרחבת הדעת - כל מה שילדים, חולים או בריאים, נזקקים לו נמצא שם. העיצוב והמשחקים שמגרים למשחק ועניין גם ילדים שחוו את כל המשחקים הצעצועים והמתנות שמגיעים למחלקות הילדים, כיתות אומנות, ספורט, צילום, חיות, גינון ואפייה. מה הפלא שבימים של טיפולים הילדה הייתה בוכה ומתחננת ללכת לגן ולעבור שם את הטיפול?
עבורי הגן השיקומי המוגן היה האפשרות שלי לשיקום והגנה על המשפחה שלי. בזכות הגן יכולתי לחזור לתפקד כאמא לכולם, ליהודית וגם לאחיה הקטנים. היה לי הזמן לטפל בבית, לעבוד שוב וכן, גם לדאוג לעצמי. למצוא את הפנאי לדאוג לרבקה. לשתות קפה, לטייל לבד ברחובות העיר. לנשום אוויר בידיעה מלאה שהילדה שלי בידיים טובות.
בשבוע שעבר יהודית חגגה יום הולדת 4 בגן השיקומי של זכרון מנחם. קיבלתי תמונות צבעוניות שלה צוחקת מעל עוגה ענקית שזכרון מנחם הזמינו במיוחד בשבילה. בערב היא סיפרה לי שהמשאלה שלה היתה ללכת כל יום לגן הזה. חייכתי וידעתי שלפחות המשאלה שלי לאושר שלה - התגשמה.