תתחילו לכעוס על הילדים שלכם. זה יעשה להם טוב

עד כמה אנחנו מאפשרים לעצמנו לכעוס על הילדים שלנו? עד כמה אנחנו מצליחים ללמד אותם שכעס הוא רגש לגיטימי, כזה שאינו מבטל אהבה או חיבה? עד כמה אנחנו באמת מצליחים לזקק אכזבה, תסכול, קנאה עבור ילדינו, על מנת ללמד אותם שרגשות אלו הם לגיטימיים בדיוק כמו כמו אהבה, שמחה, חמלה?

ברגע שהורים ממהרים לבטל רגשות מסוימים, הם בעצם מייצרים חוסר, ריק, שהילד נדרש למלא בעצמו, עם פרשנות שהוא מביא. בגילאים צעירים יותר אותה פרשנות לרוב תשאב מתוך עולם מושגים דיכוטומי יותר המורכב מטוב ורע.

על מנת להפנים מורכבות הכוללת בתוכה גם את הטוב וגם את הרע, ילדים נדרשים לראות אותנו במצבים שונים. גם מחבקים וגם כועסים, גם צוחקים אך גם מתעצבנים ועצובים. ברגע שיש איזון בין חוויות המוגדרות "טובות" לעומת חוויות המוגדרות כ"לא טובות" הילד לומד כי ההורה שלו אנושי, וכי גם הוא יכול להיות אנושי.

במציאות כזו הילד בעצם מקבל אישור לחוויות האותנטיות שלו, ולעובדה כי הרגשות שלו הם לפעמים כך ולפעמים אחרת. אך בעיקר, זה מאפשר קשב לרגשות שעולים ללא צורך בהדחקתם. גם אם זה כעס עלינו ההורים, תסכול ואכזבה עצמית או קנאה מול אחים וחברים. אחד אינו בא על חשבון האחר. להיפך, היכולת להחזיק בכמה רגשות מאפשרת לנו בריאות נפשית ומסוגלות להחזיק מערכות יחסים מטיבות יותר.

בבתים בהם ההורים נמנעים מכעס, הוא יכול להגיע באופן לא מודע ובצורות אימפולסיביות. לעיתים, דווקא היעדר הכעס לאורך זמן או חשש של ההורה שייתפס "כשלילי" בפני הילד שלו עלול להוביל לעומס נפשי גדול מדי ולכעס לא פרופורציונאלי ומפתיע. בעצם ההורה יכעס על הילד על כך שהוא "נתן ונתן" והילד מצדו "לא הקל עליו". מצב זה לא מאפשר למידה או הבנה של המצב, אלא מייצר בקרב הילד תחושה שאין מי ששומר עליו ומגן עליו מעצמו.

במקרים בהם ההורים סופגים את התנהגות ילדיהם על חשבונם, ניתן יהיה לעיתים לראות ילדים שמרגישים אבודים. כאלו החווים הרבה התפרצויות זעם וקושי להתמודד, בלי שיהיה שם משהו שיעצור אותם ויסביר להם את המציאות ואת עצמם, עד שהם יצליחו להפנים ולהבין אותם.

לעומת זאת, ישנם בתים בהם הכעס קיים רוב הזמן. לעיתים תסכול מהג'ינגול היומיומי והעומס לא מאפשרים פניות לילדים ולצרכים שלהם, והם נחווים כנטל. אומנם במצבים אלו הקושי הוא אחר, אך התוצאה דומה - קושי של הילד להבין את עצמו או להבין את ההתנהלות של ההורה שלו. גם במקרים אלו ההורה עסוק בקושי שלו ולא מצליח לראות את הצורך של הילד להסבר או הבנה של המצב או החוקיות בבית.

מערכות יחסים בין הורים לילדים הן מורכבות אך גם מופלאות ומיוחדות. הן תלויות רבות ביכולת שלנו ההורים להיות קשובים לעצמנו ולצרכים שלנו ולא לכעוס על אלו שבאחריותנו שאינם מקלים עלינו. זה התפקיד שלנו לשים את אותם הגבולות, גם אם זה אומר לפעמים להתעצבן, להתעמת, לכעוס. גם אלו רגשות שהילדים שלנו נדרשים ללמוד איך להתמודד איתם במערכות יחסים, באופן שיקל עליהם בעתיד ויאפשר להם להבין את עצמם טוב יותר.

אל תרגישו צורך להתפייס אחרי שצעקתם, או לדרוש מהילדים שיבקשו סליחה או יתנו חיבוק. הם צריכים לדעת שגם אם אתם כועסים אתם עדיין אוהבים אותם, ואין לכעס שום קשר למערכת היחסים ביניכם. כך הם ירגישו בנוח לחוות אתכם כפי שאתם, וירגישו בנוח גם להיות כך בעצמם, בידיעה שהם תמיד אהובים, גם אם הם מתנהגים כמו ילדים.

חן כ"ץ היא עובדת סוציאלית, MSW - מומחית בהורות ושינה