וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ההפרעה החברתית החדשה שהקורונה יצרה אצל רבים

ד"ר ענבל לוסטיג

11.4.2021 / 0:00

את ה-FOMO כולנו שכחנו בתקופת הסגרים של השנה האחרונה, אבל מתברר שבני נוער רבים, ולא רק הם, פיתחו הפרעה אחרת לגמרי שמונעת מהם לצאת החוצה ולפתח קשרים חברתיים. הכירו את ה-FOGO

דיכאון בני נוער, מסכים, קורונה. דורון שיינר, shutterstock, עיבוד תמונה
אחרי שנה שהיו בבית, קשה להם לצאת החוצה. נער מול הזום/עיבוד תמונה, דורון שיינר, shutterstock

אימא של אלונה בת ה-17 פנתה אלי תוך שהיא מבטאת דאגה עצומה לבתה, במילים אלו החלה שיחתנו: "ניסיתי כבר הכל, אבל שום דבר לא עוזר ואני פשוט מיואשת. לאלונה תמיד היו מעט חברים, אבל היא הייתה יוצאת, נפגשת איתם לפעמים, אפילו הולכת לפעולות בצופים. תמיד היא הייתה הרבה בבית, אבל גם מבלה בחוץ עם חברים לפעמים, גם אתנו עם המשפחה. בחודשיים האחרונים הכל נגמר. היא מסרבת לצאת מהחדר שלה, לא משנה מה אני מציעה לה".

הכירו את ה-FOGO

אלונה לא לבדה, רבים פיתחו בשנה האחרונה פחד לצאת מהבית, או (FOGO (fear of getting out, ולפעמים אפילו פחד לצאת מהחדר.

התמודדות עם נגיף הקורונה לוותה במדינות רבות במדיניות של סגרים, ריחוק חברתי, סגירה של מוסדות חינוך, מוסדות תרבות, בילוי, ספורט ואפילו מקומות עבודה רבים עברו להתנהל מהמחשב והבית. החיים של כולנו עברו שינוי מהותי, ובניגוד לדרך שבה התרגלנו לחיות שחלק גדול מהזמן אנחנו נמצאים מחוץ לבית, הבית הפך להיות המקום המרכזי בו אנחנו נמצאים.

למה דווקא עכשיו?

התמודדות עם הקורונה הגבירה אצל רבים מאתנו את החרדות, תוך שמה שמהווה חלק מקיום אנושי בסיסי - קשר עם בני אדם אחרים - הפך במידה גדולה להיות מקור לסיכון ואף סכנה.

עוד בוואלה!

התמכרויות למסכים ולפורנו, חרדות ובדידות: כך השפיעה שנת הקורונה על בני הנוער

לכתבה המלאה
אמא מנסה להעיר ילדה ישנה בבוקר. ShutterStock
המיטה נראית כמו המקום הכי בטוח. נערה מתקשה לקום מהמיטה/ShutterStock

שני משתנים אלו, הגברת החרדה סביב מצב בריאותי והתקנות שחייבו את כולנו להיות בבית תוך שמירה על ריחוק חברתי השפיעו במיוחד על מתבגרים, ואוכלוסיית הגיל השלישי (אוכלוסייה פגיעה במיוחד להתגברות של חרדה). מה שקרה הוא שאותם אנשים שמילאו את ההוראות מתוך אמונה שאלה יגנו עליהם מפני הדבקות בנגיף, מתקשים כיום לחזור אפילו באופן חלקי לקיים חיים מחוץ לבית. החרדה מפני הידבקות בנגיף, הקושי לסמוך על אנשים ואפילו הקושי לקיים קשר עם אנשים אחרים 'כובלים' אותם לבית וכמו במקרה של אלונה, לחדר בו הם ישנים.

מה ניתן לעשות?

  • בין אם מדובר בכם או באנשים שקרובים לכם, חשוב לזהות ולהבין שהימנעות מיציאה מהבית ובוודאי שמהחדר לא רק שלא עוזרת להתגבר עם החרדה היא פועלת באופן הפוך כלומר, מגבירה אותה.
  • אין טעם לכעוס, לנזוף או להפעיל סנקציות, פעולה כזו יכולה להוביל להגברה של ההתנגדות והקושי.
  • אפשר להציע פעילות קצרה משותפת במרחק קצר מהבית (אפילו הליכה ליד הבית). אם האדם לא יצא מהחדר, אפשר להציע בהתחלה פעילות בתוך הבית, ואם גם זה קשה עבורו, אפשר לשבת יחד אתו בתוך החדר. כאשר המטרה הראשונה היא להפחית את החרדה מפני קשר ומגע עם הקרובים אליו.
  • להקשיב בלי לשפוט, בלי להציע עצות או לנסות 'לחנך' או 'להסביר'. פשוט להיות איתו. אותם אנשים שנמצאים לאורך זמן מנותקים מבני אדם סובלים מבדידות וקושי לעיתים הם אפילו יתקשו לתת לו ביטוי.
  • והדבר הכי חשוב, אם ניסיתם לעזור ואתם מרגישים שאין שינוי או שהמצוקה של אותו אדם גדולה, חשוב והכרחי שתפנו לאיש מקצוע בעל ידע ומיומן בנושא כדי לעזור לאותו אדם לצאת מהמשבר ולשוב למגע וקשר עם החיים שמחוץ לבית.

ד"ר (PHD) ענבל לוסטיג היא עובדת סוציאלית מומחית בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, מטפלת במתבגרים צעירים ויועצת בענייני קריירה. חברה בקהילת המטפלים SOMEBUDDY, אתר לחיפוש ולהתאמה אישית של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, ההתפתחות האישית, העסקית והמקצועית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully