לפני כשבוע דברתי עם חברה. "הילדים לא לומדים כלום", היא נאנחה, "הלכה להם השנה. אני ממש מודאגת מזה. יהיה להם פער נורא". האמת, זו לא רק היא. בכל מקום אליו אני פונה, אני שומעת הורים שמודאגים מהלמידה בבתי הספר. חששות אלו באים לידי ביטוי גם בקריקטורות ברשתות החברתיות שמראות בניינים עקומים עם הכיתוב: עבודה של הדור שלמד בזום.
בעיני, גם הדאגות וגם הבדיחות השחורות קשורות לשאלה מהי למידה בעידן הנוכחי, ואיפה היא נמצאת? שם טמונה גם התשובה המרגיעה. זה לא שאני חושבת שהגן או בית הספר לא חשובים, הם חשובים מהרבה סיבות. אבל התקופה הנוכחית היא גם הזדמנות עבור הורים להסתכל על הלמידה קצת אחרת וגם לעשות דברים בצורה מעט שונה.
קודם כל, כשאנחנו מדברים על מה שהילדים מפסידים, אנחנו בעיקר מדברים על "חומר" או ידע. אבל האמת היא שידע היום זמין בלחיצת כפתור ומתעדכן כל הזמן, ולמידה היא דבר הרבה יותר רחב.
בפסיכולוגיה למידה מוגדרת כשינויים שחלים בעקבות התנסויות שונות ושיאפשרו לילד לפעול בעתיד באופן שונה ממה שפעל קודם. תודו שזו הגדרה רחבה הרבה יותר, שתואמת את מהות הלמידה. ילד לומד ללכת, ואז הוא פועל באופן שונה - הולך במקום לזחול, מגיע למקומות ולומד דברים חדשים (וגם שובר על הדרך). ילד לומד לדבר, ואז חל שינוי מהותי באופן בו הוא מתקשר, ולפי ויגוצקי גם באופן בו הוא חושב. וזה נכון גם בהמשך הדרך.
עוד בוואלה!
יכולות הבסיס של המאה ה-21
בעתיד המשתנה, הילדים שלנו יצטרכו לפתח את הרצון והסקרנות ללמוד, את היכולת להשיג ידע ולחשוב עליו באופן ביקורתי, לגלות גמישות ויצירתיות בשימוש ביישום הידע ופתרון בעיות ואת היכולת לעמוד באתגרים (כי הם לא יסתיימו בתום הקורונה), להתמיד ולקחת אחריות ולצאת מאזור הנוחות. והם יצטרכו גם לדעת לתקשר, לנהל מערכות יחסים טובות עם אחרים ולעבוד ביחד. זה יהיה המפתח שלהם לא רק להצלחה אלא גם לרווחה נפשית ובריאות פיזית.
אלה 'יכולות המאה המאה ה-21' הכה מדוברות, שהיום נקראות גם יכולות בסיס או יכולות קריטיות. והן נרכשות בעקבות התנסויות שונות. אז כשמסתכלים על למידה באופן הרחב הזה, הילדים שלנו לומדים בתקופה הזו די הרבה: הם לומדים לחיות בתנאי אי ודאות (מחר יהיה סגר או לא? מלמדים בזום, או בחוברת? היום יום לימודים או חג?), לגלות גמישות, לקחת קצת יותר אחריות על הדברים שלהם כי ניהול הלמידה בתקופה הנוכחית דורש אחריות וארגון. הם לומדים גם להתחשב קצת יותר כי ההורים עובדים מהבית, ולומדים להסתדר אחד עם השני, ולהעסיק את עצמם. בחלק מהמקרים הם גם הופכים ליצירתיים יותר, כי הם צריכים להמציא דרכים להשתעשע כשפעילות חברתית או יציאה למקומות בילוי אינן מתאפשרות. חלקם אף לומדים לגלות אמפתיה וחמלה למבוגרים שבבידוד ואולי גם יוזמים פעילות עזרה משלהם.
אם אתם מרגישים שזה לא מה שקורה אצלכם, ושמה שהילדים שלכם פיתחו ומפתחים הוא בעיקר את היכולת לשבת מול המסכים יותר שעות מהרגיל או את הסבילות לג'אנק פוד, אז חשוב שנבין שהתקופה מספקת לנו הזדמנות לפתח יכולות וכישורים חשובים ושהאחריות היא קודם כל שלנו. מעבר להסתכלות מזווית אחרת, ואולי הפחתת הלחץ על זה שהם הפסידו חומר, אני קוראת להחזרת האחריות על הלמידה של הילדים שלנו לידינו. לא כי בית הספר לא חשוב, ולא כי יש לנו זמן עודף עם העבודה מהבית, הטרדות וכל השאר, אלא כי אלה הילדים שלנו וזו האחריות שלנו.
ללמד את הילדים? זה כן התפקיד שלכם
אני שומעת והמון אמירות בנוסח: זה לא התפקיד שלנו ללמד את הילדים. אז בעיני כן, זה כן התפקיד שלנו. ולא רק בגלל המצב או באופן זמני, אלא בגלל שהם שלנו. וגם בגלל ההגדרה הרחבה של הלמידה, שמזמנת לנו אפשרות ללמד כל כך הרבה דברים חשובים ולראות בכל רגע הזדמנות ללמידה. ידע זמין בכל מקום וילדים יכולים להגיע אליו בקלות, והוא גם משתנה ומתעדכן באופן מהיר. נכון, אולי לא פעולות חשבון או קריאה בסיסית ואפילו לא משוואות ריבועיות, אבל הרבה דברים חשובים, כן. כך שעצירה זמנית של הידע זה לא כל כך נורא וניתן יהיה להשלים אותו בעתיד בדרכים שונות.
יש מי שיצקצקו בלשונם ויחשבו שמה שאני מתארת הוא דרישה לא מציאותית, במיוחד בתקופה שבה הורים רק מנסים לשרוד. אבל אני אומרת שזה נכון במיוחד דווקא עכשיו - כי הילדים יותר בבית, כי אפשר ללמד בהמון צורות, כי ילדים לומדים מאיתנו כל הזמן, אם נרצה או לא, וכי באופן בו אנחנו מגיבים, פועלים, מתנהלים ומתמודדים עם בעיות, טמונות הזדמנויות ללמידה.
נסו לחשוב על כל הדברים שהילדים שלכם פיתחו בתקופה הזאת, הסבו את תשומת ליבכם אליהם. ואם עדיין לא עלו בכם דברים ספציפיים, הם לכל הפחות עמדו בתנאי אי וודאות, נהיו יותר גמישים ואולי עוד כמה דברים. דברו על הדברים האלה, שבחו אותם על מה שאפשר והסבו את תשומת ליבם למה שהוא הזדמנות לפיתוח. למשל משהו כמו: "ראיתי שעברת בצורה ממש חלקה וגמישה מהזום לחוברת. שמת לב שאתה מפתח אחריות בתקופה זו?" (המילה "מפתח" מתאימה גם כשזה עוד לא קרה. זה בפיתוח...). זה יוביל לתשומת לב של הילדים להתנהגויות חשובות ויחזק אותן. כל אדם, כולל מתבגרים שנראים אדישים או מרדנים, אוהב וזקוק להכרה ואישורים גם אם לא יראה לנו את זה. בהתחלה אולי תצטרכו להתאמן כדי לראות ולהגיד את הדברים האלה, אבל זה שווה ויהפוך בהמשך להרגל שלא דורש מאמץ.
חשבו גם איך אתם מגיבים והאם אתם מדגימים את היכולות שחשוב שהילדים יפתחו (לקטר, להתלונן או לצעוק לא נכללות ביניהן גם אם ממש בא לנו, וויסות עצמי ובחירת התגובה הנכונה כן). דברו עם הילדים, גם על קשיים והדגימו להם איך אתם מתמודדים. עזרו להם לפתח נושאי למידה חדשים. נצלו כמה דקות פנויות כדי לשוחח על נושא מעניין- אדם, תופעה, מקום, המצאה, או להעלות דילמה שיש ולשוחח עליה. המטרה היא לא לתת פתרונות, אלא לתת מקום לדעות שונות ולאתגר באמצעות שאלות.
ולגבי חוברות העבודה ומטלות ביה"ס, נסו לראות מה חשוב ובאמת עוזר לרכישת מיומנויות. נסו לפתח באמצעותן אחריות, התמדה וגמישות. בסופו של דבר, החינוך הוא שלנו ובאחריותנו ואולי שינוי החשיבה הזה יהיה חלק מנקודות האור שאנחנו כל כך משתדלים למצא בתקופה מאתגרת זו.
ד"ר ניבה דולב, היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת