אם היינו יודעים במרץ 2020 את מה שאנחנו יודעים היום, ספק אם היינו עומדים בזה. המזל של ההורים פה, הוא שכמו הרבה דברים אחרים במדינה הזאת ובחיים האלה, גם הקורונה הגיעה בשיטת הסלאמי.
בהתחלה, דובר על סגר של שבועיים. עברנו לעבוד מהבית, והילדים טיפסו קצת על הקירות. לא נעים, אבל לא מאוד שונה ממה שכל בית עם ילדים הכיר עד אז כ"חופשת פסח", נגיד. אבל אז לקחו לנו את הסבתות, ונתנו לנו את הזום. ועוד סגר, ועוד אחד, ועוד.
כבר שנה שאנחנו בבית, יושבים כפופים מעל הלפטופים שלנו בפינת האוכל שקנינו כדי לארח משפחה וחברים לארוחות, אבל אי אפשר לארח אף אחד והיא הפכה למשרד מאולתר. למדנו לעבוד מהבית, ואז לעבוד מהבית ולתפעל זום של ילדים במקביל, ואז לעבוד מהבית ולתפעל זום ולהכין 3 ארוחות מלאות ביום.
בסגר הראשון עוד לא ממש הבנו מה קורה. בשני ניסינו להפוך את הלימון ללימונדה. בשלישי למדנו שאם מוסיפים ערק ללימונדה זה ממש עוזר להתמודד עם הכל. וברביעי כבר שקלנו לטפטף לכוס קצת ציאניד.
בווטסאפ של החברות האימהות שלי, חברה שלחה בסגר האחרון פוסט שראתה בפייסבוק. בפוסט המשתפך סיפרה אמא אחת איך מלטדאון של הבן שלה גרם לה שוב לאבד סבלנות ולכעוס עליו אבל אז הוא בכה והיא הבינה שגם לילדים כל השנה הזאת נורא קשה, וזה בסדר שלא בא להם זום, כי בעצם הם ממש גיבורים בהתמודדות שלהם עם כל שנת הקורונה המטורללת הזאת. השורה התחתונה היתה שהיא שלחה את כל ההורים ללכת להרים לילדים שלהם ולהגיד להם שהם גיבורי על. הכל נכון בפוסט הזה: הכעס, הבכי, חוסר הסבלנות, וגם ההכרה בכך שהילדים שלנו התמודדו בגבורה עם מציאות משתנה, לא יציבה וקשה. הם באמת גיבורי על. עכשיו, אם הם רק יואילו לעטות את הגלימות שלהם ולעוף לנו מהפרצוף קצת, אולי גם אנחנו נוכל לקבל קצת פרספקטיבה ולראות את זה.
עוד בוואלה!
בכלל, נשארנו לבד להתמודד עם החיים שלנו ונותקנו מכל רשתות התמיכה הרגילות שלנו ומכל השקעים שבהם נהגנו להטעין את המצברים שלנו. אין יותר מפגשים עם חברים וחברות, אין לאן לצאת, אסור לפגוש את המשפחה המורחבת. רק אנחנו והילדים (והעבודה שלנו ובית הספר שלהם) בתוך סיר לחץ ביתי. "הרבה מהימים בא לי לצרוח או לבכות. או שניהם", כתבה לי אחת החברות בווטסאפ, שהפך למקום היחיד שבו אנחנו נפגשות. עושות מין סבב לא מתואם שבו בכל פעם מישהי אחרת קורסת לתוך עצמה בייאוש והאחרות מנסות לעודד אותה, כותבות לה דברי תמיכה שנועדו לשכנע אותה, אבל גם את עצמן - שכל מה שאנחנו מרגישות הוא לגיטימי, שזה באמת קשה, שאנחנו עושות ועושים כמיטב יכולתנו ושברוב הזמן אנחנו הורים בסדר גמור.
והזוגיות, מה איתה? מקווה שהיא עוד תהיה שם כשהקורונה תסתיים. כי עכשיו, זה באמת מעבר לכוחות של רובנו לעבוד גם בזה. השבוע נפגשנו לראשונה עם שני זוגות חברים לטריפל דייט של 3 זוגות הורים מרוטים. אחת מהן שכמוני, יש לה 3 בנים בבית ושלא כמוני (תודה לאל) נמצאת בהיריון רביעי (!), גיששה איתי בעדינות: "תגידי... מה רמת הדציבלים אצלכם בבית?". השבתי לה בשאלה משל עצמי: "שלנו או של הילדים?" ובעלי סיכם: "זה לא באמת משנה. גם הם וגם אנחנו צורחים כל הזמן".
זה לא שהכל נורא כל הזמן. היו גם דברים טובים במהלך השנה הזאת ורוב ההורים הצליחו גם לראות את חצי הכוס המלאה במצב החדש שנכפה עליהם: מי בהתקרבות מחודשת לילדיו, או בחלוקה מאוזנת יותר של שילוב מטלות ההורות, הבית והעבודה בין בני הזוג. אבל העניין עם חצי הכוס המלאה הוא שזה דבר שככלל, נוטים להסתכל עליו כשרע לנו. כשטוב לנו באמת, אנחנו לא צריכים כוס או חצאים. אז כן, אנחנו יודעים לחפש את הטוב כשצריך, אבל ה"צריך" הזה מאותת על זה שבגדול - לא טוב לנו. זאת לא היתה שנה טובה להורים, אבל עשינו כמיטב יכולתנו.