איזה משפחה נהיה ביום שאחרי הקורונה?

"הילדים של היום, הם לא הילדים של פעם..", משפט מוכר, שהורגלנו לשמוע לרוב מפי סבים וסבתות, כשהם מצקצקים בלשון ומגלגלים עיניים. אלא שנראה שכיום ניתן לומר בוודאות ש"הילדים של אחרי הקורונה, הם לא הילדים שלפניה".

רבות דובר על השינויים והקשיים שחווים חלק מהילדים בהתמודדות עם פגעי הקורונה. ילדים שעוברים רגרסיה בהרטבה, שחווים קשיי הירדמות בשינה ושינויים קיצוניים בהרגלי האכילה, ילדים מבודדים ומנותקים חברתית, שצריכים להתרגל לתנאי למידה חדשים ושונים. ילדים שבבת אחת, נחשפו למושגים חדשים שהפכו עבורם למציאות החדשה: בידוד, סגר, תחלואה, מגיפה, מסיכה, ריחוק חברתי, זום...

אלא שהתקופה הזו גם לימדה אותם דברים אחרים, על עצמם ועל הסביבה שלהם. הם למדו לגלות אחריות ואכפתיות, הם למדו להתחשב בזולת, גם אם זה בא על חשבונם, הם למדו להתפשר, לוותר, להניח את העיסוק בעצמי בצד לרגע ולדאוג למבוגרים וגדולים ממני.

משיחות עם הורים עולה התחושה שילדיהם התבגרו מהר יותר במהלך השנה האחרונה, ויכולת ההסתגלות שלהם גדלה. הם למדו להסתגל במהירות למגוון שינויים שלא נדרשו להתמודד איתם עד עידן הקורונה, כמו: מעברים תכופים בין חופש לסגר או בידוד, שינויים באופן הלמידה והמעבר ללמידה מקוונת, הם גם למדו להמציא את עצמם מחדש במפגשים חברתיים מקוונים.

וכך, מבלי שבאמת נתכוון או נכוון לשם, הרחיבו הילדים שלנו את סל הערכים שלהם ואת כישורי החיים, שלולא הקורונה, לא בטוח שהייתה נוצרת להם ההזדמנות לעשות זאת.

בד בבד עם השינוי שעוברים הילדים, צמחו והתפתחו כאן גם הורים חדשים. מה שלא עשו שנים על גבי שנים של עבודה עצמית, שיחות עם מאמנים אישיים ופסיכולוגים, הנחיות והדרכות הוריות, עשה לדימוי העצמי ולביטחון ההורי שלנו נגיף אחד קטן. ההורים של אחרי הקורונה שונים מאלה שנכנסו אליה.

בכל השנה שחלפה, התמודדנו עם סגרים ובידודים, עם ילדים בתוך הבית ועם לחצים כלכליים ובריאותיים לא פשוטים. מדד הלחץ היה בשיאו, דבר שהביא הורים רבים לחוות התקפי חרדה, מתח וקושי פיסי בתוך הבית. ילדים שזקוקים לעזרה בלמידה המקוונת, פעוטות שנמצאים שוב ושוב בלופ של תהליך קליטה מתמשך ואינסופי, תוסיפו לזה את הדאגה והחשש להורינו המבוגרים, את הזוגיות שצריך לשמר, את המעבר לעבודה מהבית, והרי לכם התופת בהתגלמותה.

אולם, למרות אלה, מתוך שיחות עם הורים רבים, מצטיירת ועולה תמונה מעט אופטימית, של הורה ששלם יותר עצמו ועם הדרך החינוכית שלו. הורים רבים מדווחים שהיום הם הורים רגועים יותר, משחררים יותר, ועם פחות רגשות אשם.

לאחרונה אני שומעת יותר ויותר משפטים כמו: "גיליתי את הילדים שלי מחדש", "בהתחלה חרב עליי עולמי, הייתי בטוחה שלא שאוכל לעמוד בזה, הפתעתי את עצמי...", "תראי מה זה... אני לא שולחת אותה לגן חיוני, למרות שאני יכולה. טוב לי איתה בבית, זה כבר לא מפחיד אותי כמו פעם".. הרבה מדווחים דווקא על שיפור ביחסים עם הילדים ועל סבלנות גבוהה יותר כלפיהם, הורים לילדים צעירים, בגילאי 6 ומטה, מדווחים כי הם מוצאים את עצמם סבלניים, מכילים, מבינים יותר ויכולים להתמודד עם רמת תסכול גבוהה יותר של ילדיהם, דבר שלא היה לפני הקורונה.

לחיים יש דינמיקה משל עצמם, ולתקופות קשות יש דינמיקות קשות, מה שהביא היום הורים, להכיר בחשיבותה של הצבת הגבולות לילדים כחלק הכרחי, חיוני ובלתי נפרד מהחיים עצמם. ההורים של אחרי הקורונה הם אולי עייפים יותר ומותשים, אבל בהחלט הרבה יותר בטוחים בעצמם, בהורות שלהם וסומכים יותר על הילדים שלהם.

הקורונה עדיין כאן, אבל יתכן מאד שכבר ניתן לראות את ניצני השינוי בבית. המשפחה של אחרי הקורונה היא סבלנית, בשלה ומכילה יותר. ההורים החדשים יותר שלמים ויותר בטוחים בעצמם, הילדים יגדלו להיות אנשים אמפתיים ואכפתיים, שרואים את האחר ומתחשבים בו ובצרכיו. זו לא פנטזיה. בידינו הדבר. בכל תקופה יש את הטוב והפחות טוב, אנחנו הם אלה שבוחרים איזה צד להאיר, ובעקבותינו תלך המשפחה כולה.

בעוד מספר שבועות נחגוג את יום המשפחה, אולי עד אז הנגיף כבר יסתלק מאיתנו, ונישאר עם הערכים הטובים והחשובים שהוא השאיר לנו כאן, ועם משפחה עייפה ומותשת, אבל אחת כזו שיודעת להתחשב, להקשיב ולראות את צרכי הזולת. לחיי יום המשפחה החדשה.

רווית רביב, מומחית גנים ומשפחה, מכון אדלר