"הנורמלי החדש": האם הגיע הזמן להגיד שלום למציאות שהכרתם?

עוד חודשיים תגיע 2021 והיא ככל הנראה לא תהיה שונה בהרבה ממה שאנחנו חווים כעת. ואם זה לא גורם לכם להתקף חרדה קל, אולי זה יצליח: העולם שהכרנו עד עכשיו ככל הנראה לא יחזור להיות בדיוק מה שהיה. מה שמכונה "שגרה", אותה מילה שכולנו עורגים אליה, לא תשוב. ואם לא הצלחתם להבין את זה עד עכשיו, יכול להיות שאתם בבעיה.

אז נכון הסגר ילך, וההגבלות ירדו לאט, ואולי בעוד שנה כבר לא נצטרך מסיכות - אבל השגרה של ינואר 2020 לא תשוב בשנים הקרובות. העבודה תמשך ככל הנראה להיות מהבית, את האוכל של המסעדה האהובה שלכם תאכלו יותר בקופסאת קרטון, חיבוקים ומגע שהישראלים כל כך אוהבים כבר לא יתקבלו בכזו סלחנות, ואת רוב האינטראקציות החברתיות שלנו נעשה ממרחק, אם וירטואלי או אם של שני מטרים. ברוכים הבאים ל"נורמלי החדש".

ולמרות הפתיחה הפסימית, והעובדה שאף אחד לא באמת יודע מתי תיגמר התקופה הזו (עוד בעיה פסיכולוגית גדולה ומשמעותית), חשוב לדעת שגם אנשים שחוו טרגדיות או אירועים קיצוניים הצליחו לחזור לרמות האושר הקודמות שלהם. למעשה, הסכנה הכי גדולה נובעת מלהשתוקק ל"נורמליות הישנה", ולא לחשוב איך אנחנו משתנים ומסתגלים למצב החדש.

"יכולת הגמישות של המוח שונה מאדם לאדם. יש אנשים שקל להם עם שינויים ומוכנים להתקדם הלאה ולהבין שזו המציאות, ויש אנשים שדווקא הגמישות לא נוחה להם לכן הם כל הזמן מחכים ועורגים לכל מה שהיה קודם, ומכחישים את זה שמה שהיה קודם כבר לא יהיה. משהו בנוסטלגיה מחזיק אצלם יותר מאשר המציאות, שהיא פחות נוחה", מסביר ד"ר צבי פישל, יו"ר ארגון הפסיכיאטריה בישראל.

לדברי ד"ר פישל, אם אדם חושש מהעתיד הוא ינסה שלא להסתכל קדימה ואף ידחיק את האפשרות שלא נחזור למציאות הקודמת, שלא נחזור למשל לחיבוקים ולחיצות יד. עם זאת, בעוד שחלק ממוחנו עשוי להתנגד לשינויים, מכיוון שאנו חשים שאסונות הם אירוע חולף, חלק אחר חזק במוחנו דווקא מחבק במהירות את החדש.

"אנחנו יודעים למשל שכמה שלא נהיה בחרדה, החרדה יורדת עם הזמן. בהתחלה נכנסים לפאניקה ואז החרדה יורדת. היא יורדת כי אי אפשר לחיות ברמת חרדה גבוהה כל הזמן, ומצד שני ההתרגלות מאפשרת לנו להיערך בצורות אחרות", מסביר ד"ר פישל, "אנחנו מחזקים דברים שמהם אנחנו נהנים ועושים לנו טוב. זה כמובן אישי בין אדם לאדם". פרויד קרא לזה "עיקרון העונג" - אנחנו נהנים מדברים שהם חדשים אבל לא יותר מדי חדשים שיחוו במוחנו כ"אויב" או "נזק". אנחנו רוצים גירויים חדשים ונעימים, אבל לא מפחידים, לא כאלה שגורמים לחרדה.

ההסתגלות כמובן שונה מאדם לאדם. לכן יש אנשים שיותר קל להם להסתגל לשינויים - כי מה שחשוב להם זה להרגיע את החרדה. לדברי ד"ר פישל, אנשים שהם פחות חרדתיים ופחות אוהבים שינויים ילחמו גם באלמנטים שאמורים להרגיע אותם - ראו ערך מסיכות. "אנחנו רואים שהאוכלוסייה מתחלקת לכאלה ששומרים ושמים מסיכה ואלה שלא שומרים, מסביר ד"ר פישל, "הקושי של הקהילה החרדית למשל לשנות את המנהגים למשל היא כמו הדחקה של מישהו אחר - יש להם אמונה - אם יקרה לי רע זה כי מישהו מלמעלה קבע. הם לא ילחמו לשנות, והחרדה פחות מעניינת אותם".

ד"ר מרטין אורבך, מנהל קליני ארצי של עמך, עמותה שמטפלת בניצולי שואה ובני משפחותיהם, מסכים שאנחנו צריכים להתארגן לחוויית חיים אחרת, ובאותה נשימה מבהיר כי קשה להגיד היום מה יהיה בעתיד, כל עוד אנחנו נמצאים בתוך האירוע. ובכל זאת, "הנטיה של הנפש היא לחזור לאיזושהי נורמליות וביטחון בסיסי".

"כרגע מאוד קשה לדעת מה הקורונה תעשה, אבל לפי העבר בני האדם אנחנו שוכחים את ההיסטוריה מאוד בקלות", אומר ד"ר אורבך. לדבריו הדוגמא הכי טובה היא מלחמת העולם הראשונה ששינתה את הסיביליזציה "אחרי מלחמת העולם הראשונה שגבתה חיים של מיליונים, באה השפעת הספרדית שמספר המתים ממנה היה גדול אפילו מהמלחמה. אלו שני אירועים מאוד גדולים שגרמו למוות של דור שלם ושינו את התודעה שלו, אבל אלה שחיו אחריהם חזרו לחיים".

אבל גם הוא מודה שהקורונה, כמו כל אירוע טראומטי, תיצור בכל זאת שינוי. "כולנו חיים עם אשליות שאנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה, יש שגרה, סופי שבוע, חופשות ואנחנו יוצאים מהנחה שלא יקרה כלום. אנשים שיוצאים מהבית ועסוקים לדוגמא בעיקר בכך שקיימת אפשרות שתקרה להם תאונה או שהאוטו יפגע, לא יכולים באמת להמשיך לחיות ככה. לכן יש לנו הנחות יסוד של ביטחון ויציבות, וזה מאפשר לנו לחיות את החיים. יחד עם זאת, כשמתרחשות רעידות האדמה או מגיםה כמו הקורונה זה מראה לנו שהשליטה שלנו על החיים היא פחות גדולה ממה שאנחנו חושבים, והאשליה של השקט והביטחון נשברת", אומר ד"ר אורבך.

"אני מאוד מאמין בחוסן של בני אדם, ובחוסן של החברה בגדול" מבהיר ד"ר פישל. "אני מאמין ש-80 אחוזים מהאנשים יוכלו לחזור לחיים תקינים וכי בתוך כמה שנים נעבור את המשבר הבריאותי, הכלכלי והנפשי". כמה זמן יקח? לדברי פישל המחקרים מדברים על שנתיים-שלוש, אבל בסופו של דבר נחזור למה שהיה קודם. "מי שהיה במלחמת המפרץ יכול לזכור את 'נחש צפע' ואת הבהלה שהייתה, והיום כמה עשורים אחרי היא איננה".

לדברי ד"ר אורבך אותם אנשים שלא יצליחו לחזור לשגרה הם אנשים שחוו חוויה טראומטית. "אדם שנפגע אנושות מהקורונה, אם הוא חווה את זה כמשהו מטלטל בזמן האירוע או קצת אחריו. אם הוא לא חוזר ליציבות אחרי חודשים לאחר האירוע, הוא חי בעוררות יתר, דהיינו מצפה שיקרה משהו. אלו דברים שלמדנו מניצולי שואה - רובם הצליחו לבנות חיים נורמליים והשואה הייתה עבור רובם משהו שאפשר לשים לא בקדמת החיים. מי שחווה חוויות כמו טראומת השואה, זה כן מלווה אותו כל החיים. אבל אפילו עם המשא הכבד הזה, רוב האנשים מצליחים לנהל חיים רגילים".

"אני דואג לעשרה עשרים אחוז האלה שאין להם את החוסן לעשות את השינוי ולהסתגל לחיים החדשים, להתגבר על המצוקות הנפשיות שהתפתחו מהלבד הסגר והחרדה", מסביר ד"ר פישל. "אני דואג לאלה שצריכים עזרה ולא פונים. המצוקה שלהם בעצם תגדל, וכך גם היסחפות שלהם אל השוליים. בתחילת המגיפה דיברנו על מיליון ישראלים, הסקרים מראים שמדובר על 20 אחוזים שמגדירים עצמם כסובלים מצוקה נפשית כזו או אחרת. האלמנט שנוסף בסגר השני, הוא החרדה הכלכלית, לא רק הבריאותית. זה ככל הנראה מה שהופך את התקופה הזו לקשה יותר".