אלה הדברים שעליהם אנחנו מבקשים סליחה מהילדים שלנו השנה

כשהילדים שלנו נולדים, כל כך רכים, קטנטנים ויפהפיים, אנחנו מתבוננים בהם מוצפים ברגשות, ומבטיחים להם הבטחות בלבנו. אנחנו מבטיחים ליצור עבורם את העולם הכי בטוח שנוכל, מבטיחים לייצר עבורם מציאות קבועה, מוכרת, בטוחה. אנחנו מבטיחים לדאוג, להגן, לשמור עליהם מכל רע. ואנחנו משתדלים לעמוד בהבטחה הזו שלנו ככל יכולתנו.

אנחנו מייצרים עבור הילדים שיגרת יום ברורה ומובנית, אנחנו מתאמצים לדאוג לכך שהדמויות החינוכיות שמקיפות אותן יהיו קבועות ולא יתחלפו להם כל יום, אנחנו מכירים להם את הבייביסיטר ומוודאים שהם מרגישים איתה בנוח ולא מביאים סתם מישהי מזדמנת, אנחנו קובעים גבולות כדי שהילדים ידעו איך מצופה מהם להתנהג, אנחנו לא משנים מקום מגורים לעיתים תכופות ומשקיעים חשיבה ומאמצים לדאוג שהילדים יחושו בטוחים ומוגנים בתוך עולמם.

ואז הגיעה "התקופה הזו" וניפצה לנו הכול. השיגרה התפרקה, העולם השתנה, האנשים נראים אחרת ומשתדלים להתרחק זה מזה, המון דברים שהיו רגילים וברורים מעליהם אסורים עכשיו והבלבול גדול. ואם אנחנו כל כך מבולבלים, תארו לעצמכם איך מרגישים הילדים שלנו בתוך כל זה, בתוך מציאות שהשתנתה להם לגמרי.

יום הכיפורים הוא יום של תשובה. ביום הזה ובימים שקודמים לו אנו עוסקים בסליחה שבין אדם לאלוהים ובין אדם לחברו. אולם נדמה, שהשנה יש סוג נוסף של סליחה שעלינו לבקש, סליחה שאנחנו המבוגרים צריכים לבקש מהילדים שלנו, על כך שהפרנו את החוזה הלא כתוב שערכנו מולם, על זה שהפרנו את ההבטחות שלנו.

עבור ילדים החלק החברתי מהווה גורם מרכזי ביותר בהתפתחות שלהם. עוד מהיותם תינוקות הם מגלים סקרנות מכוונת כאשר הם רואים תינוק אחר בגילם. הם מחייכים, משמיעים קולות כדי לזכות בתשומת הלב שלו, ומאוחר יותר ינסו לזחול ולהתקרב לאותו תינוק ולגעת בו. דרך הקשר החברתי עם בני גילם בונים הילדים מיומנויות חברתיות, שמהוות את היכולת להסתדר עם אחרים ולשמור על מערכות יחסים מיטיבות לאורך זמן. היכולת להסתגל למסגרות שונות כמו צבא או עבודה חדשה והיכולת לפתח קשרים בינאישיים, מבוססות על התהליך של פיתוח הכישורים החברתיים בילדותנו.

בשל הקורונה נאלצנו להוציא את ילדינו מהמסגרות החינוכיות שלהם, ולהפסיק את האינטראקציות החברתיות שלהם עם ילדים אחרים. גם כשהם חזרו ונפגשו עם ילדים זה היה בקבוצות מצומצמות, תחת הגבלות שונות ורבות.

כשהילד נמצא כל היום בבית בלי ילדים בני גילו, הוא לא נחשף לתביעות ולאילוצים שהמציאות החברתית מציבה בפניו, והיכולות החברתיות שלו עלולות לרדת. ככל שהילד מתרחק מההתמודדויות החברתיות לאורך זמן - רמת החרדה שלו עולה, והוא הולך וחווה את הסיטואציות החברתיות כמורכבות יותר וכבלתי אפשריות עבורו להתמודדות. ללא התנסות בשטח מול סיטואציות חברתיות שונות, שמחייבות את הילד למצוא פתרונות יצירתיים ולתרגל את יכולותיו ואת גמישותו, יורדת אצלו יכולת הלמידה והשינוי, דפוסי התנהגות לא יעילים עלולים להתקבע והילד לא יצליח לשנותם.

העולם שלנו הוא גם ככה עולם מפחיד למדי, ובמהלך גדילתם והתפתחותם הילדים מתחילים להבין את הסכנות הקיימות בו עבורם ועבור בני משפחתם. עם ההבנה הזו ילדים רבים מפתחים פחדים ספציפיים, שמרביתם תקינים, שכיחים ותואמי גיל וחולפים תוך פרק זמן קצר. ילדים רגישים מאוד, שחווים את העולם בעוצמה חזקה יותר, עלולים לפתח חרדות נרחבות וקבועות יותר. אלו דאגות שאינן ממוקדות בנושא בודד אלא במגוון תרחישים של מחשבות על תקלות ואירועים מאיימים שעלולים לקרות להם, לבני המשפחה, לסביבה ולעולם.

התקופה הזו הכניסה ממד גדול של לחץ וחרדות לתוך בתים רבים מאוד. חרדות בריאותיות לשלום ילדינו, שלום הורינו ושלומנו אנו מול מחלה חדשה, שלא ברור מה היא, איך היא משפיעה על כל אחד ומהם תוצאותיה, ושאין מולה כרגע תרופה או חיסון, חרדות כלכליות עקב פגיעה קשה מאוד בעסקים ובמקומות עבודה ואובדן הפרנסה של הורים רבים, חרדות מדיניות מול מציאות פוליטית הפכפכה ולא יציבה ועוד. ככל שמגיפת הקורונה מתמשכת, תחושות בלבול, בדידות, חרדה ודכדוך מתגברות אצל אנשים רבים.

הילדים קוראים את התגובה שלנו לסיטואציות ולפיה הם מבינים אותה ופועלים בהתאם. ילד שמקבל מההורים שלו באופן עקבי ולאורך זמן סימנים של דאגה, חרדה וסכנה, עלול לאמץ את דפוס הראייה החרדתי של הוריו, ויעשה חרדתי מאוד בעצמו. הורות חרדה עלולה להוביל לפגיעה בהתפתחותו של הילד ולפגיעה ביחסי הורה-ילד.

כבר שנים רבות שאנחנו ההורים מנהלים מלחמת חורמה מול ילדינו על זמן המסכים שלהם, ובצדק. מחקרים מעידים על הנזקים של צריכת מדיה גבוהה מדי לילדים, במיוחד בגיל הצעיר: שימוש במסכים לפני השינה עלול ליצור הרגלי שינה לקויים ולגרום לקיצור זמן השינה, דבר שיכול להשפיע על התפתחות הילד, התנהגותו, מצב הרוח ועל הלמידה. לצפייה ממושכת בטלוויזיה יש השפעה שלילית על התפתחות חלקים מהמוח. ישיבה ממושכת מול מסכים גורמת עיכוב בהתפתחות השפה בקרב תינוקות ופעוטות, וכן הופעת קשיי קשב וריכוז, ירידה ביכולת החשיבה, במיומנויות חברתיות ועוד. ישיבה ממושכת מול המסכים עלולה להוביל גם לעודף משקל והשמנת יתר.

ולפתע השתנתה המציאות. הילדים שלנו נסגרו בבית בלי המסגרות החינוכיות, בלי חוגים, בלי תנועות הנוער, בלי מפגשים חברתיים. גם אם הם כן לומדים, הלמידה היא בקפסולות ודורשת לא מעט לימוד מרחוק, מהבית. גם היכולת שלנו ההורים להעסיק את הילדים כל היום בעבודות יצירה, משחקים, הקראת ספרים, בישול משותף במטבח וכדומה, כדי שלא יהיו מול המסכים, היא מצומצמת ומוגבלת.

וכך, הכללים אליהם היינו רגילים במהלך ההורות שלנו, להגביל לילדים את זמן המסך, פתאום לא מתאימים. פתאום אנחנו צריכים, וזה אפילו נדרש מאיתנו, לעודד את ילדינו לשבת זמן רב מול מסכים כי חלק גדול מהלמידה שאליה הם מחויבים עכשיו, היא דרכם. לפתע הפכו המסכים מצרה צרורה לאי של שפיות, דרך מרכזית לשמירה על קשר עם משפחה וחברים ואפילו לסוג של בייביסיטר כשההורים העובדים נאלצים להפעיל כדי להעסיק את הילדים.

אבל מה קורה לילדים ששוהים כל כך הרבה זמן מול המסכים? האם כל הנזקים שהם גרמו לילדים שלנו נעלמו כלא היו? האם הילדים שלנו, שנשארים לבד בבית לא עלולים לגלוש לאתרים בעלי תוכן לא ראוי, אלים או מיני? האם אנשים זרים לא עלולים ליצור קשר עם ילדינו באופן קל יותר ופחות מפוקח על ידינו מבעבר?

הקשר בין סבים לנכדים הוא קשר קסום וחשוב כל כך ויש לו כל כך הרבה יתרונות עבור הילדים. סבא וסבתא הם מבוגרים משמעותיים עבור הילד, שרואים אותו ושמים לב כמה הוא יכול ומסוגל, כמה הוא יחיד ומיוחד עבורם. זה ממלא את הילד בתחושת שייכות, מעניק לו הרגשה טובה ובונה בתוכו ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה.

כשהסבים מספרים לילדים על הילדות שלהם, וגם על הילדות של ילדיהם, ההורים של הנכדים, זה מאפשר לילדים לראות את הסבים וגם את הוריהם מזווית ראייה שונה, להתחבר לחוויות וסיטואציות דומות וללמוד דרכים שונות של תגובות לדברים שהם עצמם עוברים. בנוסף הנכד סופג את ההווי המשפחתי ואת המורשת שלו, השורשים מהם הוא מגיע.

לעיתים קרובות יש לסבים יותר פנאי וזמינות רגשית לשבת עם הילדים ולפתח איתם תחביב מיוחד או איזו פעילות מהנה, זמן פרטי ומקודש 1:1 שמהנה, מעצים, מחזק ומעשיר את עולמם של הילדים. לפעמים הסבים מבקשים מהנכד ללמד אותם משהו שהוא יודע והם לא, כמו למשל לעבוד על מחשב, להבין מה זה פייסבוק, להתמצא בנייד וכדומה. כאשר הנכד מלמד את סבא או סבתא הוא מרגיש מועצם ומחוזק על כך שהוא זה שבתפקיד היודע, היכול, המלמד. הוא מודע ליכולות שלו ולדברים בהם הוא חזק. ישנם סבים ששומרים על הנכדים שלהם באופן קבוע, זו פגישה שגרתית ורגילה בעולמם של הילדים, ומייצרת בהם תחושה של שיגרה וביטחון.

ואז, פתאום, הקשר הנהדר הזה נלקח, נעלם. סבא וסבתא נאלצו להישאר בבית, מבודדים מהמשפחה שלהם. הקשר הפך להיות קשר של זום. גם כאשר הילדים נפגשים עם הסבים שלהם עליהם לשמור על ריחוק. הם לא יכולים לחבק ולהיות חבוקים, אין מגע פיזי וזמני השהות המשותפת צומצמו מאוד. הילדים הצעירים לא מבינים למה ולא מבינים מדוע הסבים האהובים שלהם מתרחקים מהם. הילדים הגדולים יותר מבינים שהם עלולים להדביק את הסבים ולסכן אותם והם חשים אחריות רבה לשלומם ולבריאותם, אחריות שהיא מעבר ליכולת שלהם להכיל.