מה עשיתם ב-5 ביולי? היה יום ראשון, וזה, כפי הנראה, הדבר היחיד שאתם זוכרים או יודעים כרגע על התאריך הזה. אחרי הכול, אתם לא בחקירה אפידמיולוגית, וגם לו הייתם, סביר להניח שרוב המידע לא היה נצור בזיכרונכם. אני יודע היטב מה עשיתי ב-5 ביולי: אכלתי את קוביית השוקולד האחרונה בחיי, לפחות נכון לנקודת הזמן הנוכחית.
זמן הוא עניין יחסי. רק חודש עבר מאז, ואיש לא מבטיח שאשבור את הצום הזה בעוד שנה, שבועיים או מחר, אבל עד ה-4 ביולי (במקרה או שלא, יום העצמאות של אומת ההשמנה הגדולה בעולם) חודש בלי שוקולד עבורי היה מושג דמיוני לחלוטין. 3-4 חטיפים ביום, במקרה הטוב, היו עניין שבשגרה. בעיני הסביבה, אני הייתי שם נרדף למכונות ממתקים ומשקאות מוגזים. סוכר היה מנהל לי את סדר היום, חייתי מחטיף לחטיף, מקולה וד"ר פפר למגנום. כך פתאום הכול ירד למחשכים. אני רואה עוגה ומסרב באדישות, מדלג על מדפי שוקולד הפרה האהוב בסופר, לא מעמיס מילקי מהאגף החלבי. כל זה קרה בן רגע ובאופן אקראי במיוחד.
זה החל כשעורכת מדור זה זרקה לי ליד את "סוכר טוב סוכר רע" של אלן קאר. "תקרא ותכתוב אם זה השפיע עליך", אמרה ובהכירה את הנפש הפועלת הפטירה מיד "ואני יודעת שאין סיכוי". גם אני ידעתי שאין סיכוי. למעשה, באותה נקודת זמן הייתי מהמר על כל הרכוש שלי שזה לא יקרה. מזל שאף אחד לא הציע התערבות. בטרם נמשיך, אציב את הגילוי הנאות: לא הפסקתי לחלוטין עם סוכר, אבל אני כן צורך אותו במידה שבה אדם נורמלי אמור לצרוך אותו. כן השפעה ניכרת, לא גמילה. על כך בהמשך.
לפני שהכרתי את "סוכר טוב סוכר רע" שמעתי על אנשים שנגמלו מעישון בזכות "הדרך הקלה להפסיק לעשן" שכתב קאר. זה נשמע לי מופרך. הרי מנקודת המבט של אחד שאינו מעשן, מה צריך לעשות כדי להפסיק? להחליט שמפסיקים, להפעיל כוח רצון, לשחות לאט-לאט מתחת לזרם המערבולת ולצאת ממנה לחוף מבטחים. אשתי אמרה לי שנגמלה בזמנו מעישון למשך תשעה חודשים בזכות הספר (היא חזרה לאחר מכן ולפני 4 שנים נגמלה לחלוטין, אבל זה סיפור אחר). הפסקה כל כך גורפת וחד משמעית באמצעות ספר נשמעת ברמה הקונספטואלית כמו משהו שפשוט לא אמור לקרות. אבל הוא קרה.
אל תפספס
אז מה כל כך מיוחד ב"סוכר טוב סוכר רע"? התשובה לכך קלה: העובדה שהוא פשוט עובד מהרגע הראשון. קאר מציב תנאים לקוראים. אחד מהם הוא לא להפסיק עם שוקולד ומתוקים אחרים לפני שאתם מסיימים לקרוא את הספר. באופן מפתיע, זה היה התנאי הראשון ששברתי. כבר אחרי 50 עמודים החלטתי שאני בחוץ. אחרי 70 הבנתי את זה.
השיטה של קאר מאוד לא מסובכת, ומה שמפתיע הוא שהיא כוללת הרבה מאוד דברים, אבל לא את המושג "כוח רצון", שכאמור היה הדבר הראשון שעלה לי בראש בהקשר של גמילה. למעשה, קאר נגד שימוש בכוח הרצון, משום שמושג זה כרוך, לטענתו וגם בפועל, בהרבה סבל, שבסופו של דבר גורם לאדם לחזור לזירת הפשע. אנשים שהורידו ממשקלם בשל כוח רצון עלו בחזרה ולפעמים אפילו הכפילו אותו. רוב הדיאטות מסתיימות בכישלון בטווח הארוך. על פי מחקרים, 70-80 אחוז מהאנשים שמנסים להיגמל מאלכוהול או מסמים נוטשים את התכנית אחרי 3 עד 6 חודשים. לא, לכוח רצון אין שום עניין פה. אז למה כן?
להחלטות. לעצמאות. לבחירה אישית. להכרה שאתה מכור כמו נרקומן הרואין ולא כיף לך להסתכל במראה עם המחשבה הזאת. כן, עד כדי כך זה פשוט. קאר מספר לנו מהו סוכר רע, מדוע אנחנו צורכים אותו ולאילו נזקים הוא גורם. כל זה לא חדש, הרי רובנו נתקלנו במאמרים על הרוצח השקט ועל השמות שהוא עושה בגוף שלנו, ועדיין לא מפריע לנו לצרוך אותו בכמויות ולהתנחם בו. אז זהו, שהוא לא מנחם וקאר עושה את כל ההיקשים הלוגיים שפורטים על נימי הנפש שלנו: ההרגלה של ההורים שלנו והכנת הקרקע להתמכרות, העובדה שלכל אורך החיים שטפו לנו את המוח עם סוכר וגרמו לנו לחוש את הרעב התמידי שהוא מייצר. אתה קורא את זה ואומר: וואלה, בדיוק ככה נראים החיים שלי. אני תמיד רעב, מרגיש שלא מצאתי את הנחמה שחיפשתי, מלא ברגשות אשם ובמיוחד שבוי בתוך עולם של החלטות שלא אני קיבלתי. הייתי כלוא בכבלי הסביבה החיצונית והרגשית והנה, פתאום יש לי את הבחירה.
האמת, מפחיד כמה שזה היה מהיר. כשאתה מבין פתאום שגורלך בידיך, נקי מדעות קדומות ומהרגלים, אתה רואה את העולם קצת אחרת. קאר טוען שכל החיים שטפו לנו את המוח. הוא צודק, אבל האם מה שהוא עושה אינו שטיפת מוח בפני עצמה? אפשר לטעון כך, אם כי ברמה הפילוסופית ניתן להשיב כי כשאתה שוטף מוח שטוף אתה בעצם מבצע אנטי-שטיפה וניקוי רעלים. הלכה למעשה, זה נכון.
אחרי כל הנכתב פה, כפי שהודיתי מוקדם יותר, לא נגמלתי באופן מוחלט. זאת אומרת, משוקולד ודברי מאפה כן (כמה מוזר היה לשבת אצל חברים בחצר, לראות את קופסת האלפחורס העולצת ולהתעלם ממנה כאילו מדובר בקערת אבוקדו דוחה), אבל אני עדיין אוכל פה ושם לחמניות, שם קצת צ'יפס במנת השווארמה, יצא לי גם לאכול פסטה - כל אלה הם מזונות שקאר מכליל ברשימה האסורה. לשיטתו, לפני שמכניסים לפה משהו, צריך לחשוב האם הייתם אוכלים אותו נא. בתפוח אדמה, למשל, לא תנגסו כשהוא חי. הוא סבור שאנחנו צריכים לחיות כמו הלקטים, אבל לזה כבר קשה היה לי להסכים. לאכול תמיד אהבתי ותמיד אוהב, לא אוותר על כל המזון הטעים בעולם.
בסופו של דבר, אף על פי שלא מדובר בגמילה נטו, השינוי הזה משמח. ירדתי כמעט ארבעה קילו במהלך החודש הזה ואני מרגיש בריא יותר. עם זאת, יש להיות מפוכחים וריאליים - ברור שחודש אחד אינו אינדיקציה ואת התהליך הזה יש לבחון לאורך זמן. בינתיים, אם הייתי צריך עוד הוכחה לטירוף שסיפקה לנו 2020, היא מסתכמת במשפט אחד בן שבע מילים: שוקולד כבר לא עושה לי את זה.
הוצאת בבל, 244 עמודים. תרגום: דפנה לוי