מה הילדים שלנו באמת יודעים וחושבים על הקורונה?

זה בכותרות, בכל שיחת מבוגרים, מעורר תגובות רבות ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על חיינו. אבל מה הילדים שלנו באמת חושבים על מגיפת הקורונה? לבני אדם יש נטייה להניח שכולם רואים את העולם כמותם, גם ילדים. אבל בפועל החשיבה של ילדים שונה משלנו המבוגרים, במספר מובנים שמשנים את החוויה כולה. הנה כמה דוגמאות לאיך ילדים חושבים ותופסים את הנגיף שמטריף את רוב המבוגרים סביבם.

חשיבה של מבוגרים יכולה בו בעת להיות מופשטת ומוחשית. לדוגמא, אנו לא רואים את וירוס הקורונה, אך מסוגלים להבין אותו ואת השפעותיו. חשיבה ילדית היא חשיבה מוחשית, משמע רק מה שרואים וקיים כאן, הוא אמיתי. ואם נאמרים בפניהם דברים לא מוחשיים, הם יתרגמו אותם לדבר הכי מוחשי וקרוב שהם מכירים, לדוגמא: המושג הרפואי "קריש דם" הוא עבורם דג כריש ששוחה בדם של האיש. בשל כך הקורונה היא לא משהו שהם יודעים באמת להגדיר. ואם תשאלו ילד מה זה קורונה? סביר שהם ירימו את כתפיהם ויענו בפשוט "לא יודעים".

אנו המבוגרים מבינים שבעולם יש קשת של גוונים ואפשרויות, העולם הוא לא רק שחור ולבן. אנו מסוגלים להבין שלקורונה יש צדדים חיוביים וצדדים שליליים, ולנוע ביניהם בהתאם למצבים השונים. לעומתנו הילדים נוטים לחשוב באופן דיכוטומי של רווח והפסד, טוב מול לא טוב. לכן, אם נשאל את אותו ילד שלא ידע מה זה קורונה, האם קורונה זה טוב או רע - יהיה לו הרבה יותר קל לענות. ויחד עם זאת, סביר שיענה "לא טוב". למה? כי בחשיבה של ילדים נמדד רווח מול הפסד, הם מבינים ומסתכלים על ההשלכות של הקורונה ומתרגמים אותן לרווח או הפסד. לא רואים את סבתא וסבא - הפסד, לא הולכים לבריכה בחופש - הפסד. הצעירים מאוד לא ידעו להסביר זאת, אך יענו שקורונה זה לא טוב. הבוגרים יותר ידעו לציין את ההפסד שחווים בחייהם בשל הקורונה.

הכותרת הראשית שניתנה למגפת הקורונה היא "אי וודאות". כנראה מתוך הצורך שלנו המבוגרים לדעת את הדברים, לתכנן, להיות בשליטה, משום שאנו מקובעים לכיווני מחשבה שעזרו לנו להתמודד במהלך החיים, יש הקוראים לזה ניסיון חיים. כאשר בא אירוע שונה, כזה שאינו תואם את הסכמות הקיימות בראשינו, אנו מרגישים אובדן שליטה, בלבול, תסכול ואי וודאות. בקרב ילדים זה שונה, ייתכן מפני שאין להם מספיק ניסיון חיים, אך בפועל עבורם המחשבה הרבה יותר גמישה ופתוחה. לכן אין להם באמת צורך באותה "וודאות". זאת הסיבה שאנחנו אומרים שילדים הם "סתגלנים". הרבה יותר קל להם להסתגל למצב חדש. בטח אם נראה להם, כמו בסעיף הקודם, את הרווח שבדבר. לכן אם אין בית ספר/ גן, זה לא ממש מבלבל אותם והם אפילו די מרוצים. הדבר היחיד שכן מבלבל אותם הוא היעדר גבולות.

קרה לכם פעם שהגעתם למקום שהייתם בו בילדותכם, נניח בית ספר או גן ילדים, ופתאום הוא נראה לכם הרבה יותר קטן ממה שזכרתם אותו? הגודל הפיזי שלנו משפיע על החשיבה שלנו ואף על התפיסה שלנו את עצמנו. הילדים שלנו מסתובבים בעולם כאשר הכל גדול מהם (פיזית), בכדי שלא יחוו את תחושת הפחד הנלווית לזה, עלינו ליצור עבורם כללים ברורים. כאשר אני עומד בכללים ומצליח אני משמעותי, אני מסוגל, זו תחושת הצלחה שמניע עשייה, למידה וצמיחה. על כן ילדנו זקוקים לגבולות ברורים ומוחשיים ככל הניתן. בחזרה להקשר הקורונה, אומנם הדברים משתנים חדשות לבקרים, אך עלינו לשמור בבית ובמסגרות החינוכיות על כללים ברורים, שמאפשרים לילדים להתנהל לעשות ולנסות ואף לשאת בתוצאות.

פחד הוא רגש הישרדותי שכולנו חווים בדרך זו או אחרת, הוא בא להגן ולשמור עלינו בהפעלת תגובה הולמת שתגן עלינו מפני החוויה או האירוע שאנו עוברים. בהקשר לקורונה, אנו המבוגרים חוששים מהאובדן: אובדן חיים, אובדן פרנסה, אובדן חברתי, אך אלו כאמור לא מוחשיים עבור הילדים. אצל ילדים תפקיד הפחד בחיים די דומה, אך חשוב שנדע שיש בהקשר אליהם גם "פחד התפתחותי". פחד התפתחותי מתייחס לתחושת חשש המופיעה אצל ילדים על פי גילם והתפתחותם. למשל ילד בגיל שנה וחצי יחשוש מפרידה מהוריו (חרדת נטישה) או מרעשים גדולים, ילד בן חמש יחשוש ממפלצות (ודברים דמיוניים) וילד בן 7 מגנבים (דברים אמיתיים מהחיים).

חשוב שנזכור שילדים הפוחדים מתופעות אלה ואחרות אינם "פחדנים" אלא נמצאים בשלב האופייני לפחד ההתפתחותי שלהם. מכאן, לרוב פחדים הקשורים בקורונה עצמה, מעידים שהילד בוגר וחושב ומודע לפערים מסוימים בין הבנתו את המציאות לבין העובדות כפי שהן. ואף מצביע על יכולתו של הילד להפעיל שיקול דעת.

זיכרו שהפערים בתפיסות ביננו המבוגרים לילדים שלנו משפיעים על תפיסת החיים, על התגובות שלנו ועל מערכות היחסים. לכן חשוב להיות ערניים לסובייקטיביות ולפערים בין חשיבה ילדית לחשיבה בוגרת, כך נוכל לתווך ולהשפיע טוב יותר את החיים בפני ילדנו.

קרן אור אורן, מדריכת הורים אחראית הגיל הרך והספורט במכון אדלר