אנחנו במחציתו של השבוע השני לסגר החלקי, ספונים איש איש בביתו עם ילדיו, מנסים להעביר את התקופה המשונה הזאת בצורה הכי שפויה שאפשר ולייצר איזשהו סוג של שגרה זמנית. הסוף של הסיפור הימי-ביניימי הזה לא נראה באופק, ובבתים רבים מסתמנים בקיעים בחומת החוסן הנפשי. לא תמיד אלה הילדים אגב, שלרוב מסתגלים יחסית בקלות למצבים חדשים. לפעמים אלה ההורים שמגיעים אל סף ייאוש וזעם.
במערכת שלנו הצטברו כמה שאלות של הורים מודאגים ושחוקים, אז שוחחנו עם גלית זיגמן נחמיאס, פסיכולוגית קלינית וסגנית מנהל המרפאה לסמכות הורית במרכז שניידר לרפואת ילדים, בניסיון להבין מה עובר על הילדים שלנו בימים האלה, ואיך אנחנו יכולים לעזור להם (ולנו) לעבור את זה מבלי לצלק את נפשם הרכה.
איך הבידוד החברתי הזה ישפיע על הילדים שלנו?
ככל הנראה, על רוב הילדים, חוויית הסגר החלקי לא תשפיע במידה ניכרת. ילדים הם סתגלנים מטבעם ובסך הכל, בתקופה זו יש להם את הצרכים הפיזיים והרגשיים הנחוצים להם: הורים נוכחים, קבוצת שווים (האחים שלהם) והבית המוכר והבטוח. עבור הילדים הצעירים, הקשרים במשפחה הם המשמעותיים בחייהם, וגם אם הם חווים געגועים לחברים, הם בהחלט יכולים להסתדר תקופה עם תקשורת מועטה, בידיעה שזו תקופה זמנית.
עוד בוואלה!
הילדים הבוגרים יותר, שהקשרים החברתיים הם במרכז עולמם, מרגישים בעוצמה רבה יותר את הסגר החברתי, מצד שני, הם גם עצמאיים יותר בקשרים שלהם ויכולים לשמר חברויות דרך העולם הווירטואלי, גם אם זה שונה מפגישה פנים אל פנים במסגרת קבועה. הנפגעים המרכזיים מתקופה זו הם הילדים החלשים חברתית, אלו שאין להם קשרים חברתיים עצמאיים ועבורם זו יכולה להיות תקופה בודדה במיוחד. על כן, יוזמות של תקשורת כלל כיתתית (מפגשי "זום" למשל) יכולים להיות מאוד משמעותיים עבורם. כמובן שגם ילדים עם נטייה לחרדה יכולים לחוות תקופה זו כקשה בשל השילוב בין החששות מהמגיפה ובין מיעוט תקשורת חברתית שיכולה להקל במצבי חרדה.
הילד שלי בן 4 ויש לו התקפי זעם לא פשוטים בימים האחרונים. מה עושים?
התקפי זעם תכופים יותר הם תגובה טבעית ונורמלית לילד בן 4, במציאות הייחודית של סגר חלקי. השילוב של הורים מודאגים, שעות מרובות בחיק המשפחה, היעדר שגרה ומיעוט אפשרות לצאת ולהתאוורר בהחלט מובילה ילדים צעירים ליותר תסכולים ופחות שליטה עצמית.
ההבנה שזו תגובה טבעית יכולה לעזור לנו, ההורים, להיות רגועים ומכילים יותר כלפי אירועים אלה. עם זאת, כדאי להתייחס להתקפי הזעם באופן דומה להתמודדות בשגרה ולא לאפשר לכעס של הילד להכתיב את הכללים. הילד מתפרץ ומשתולל כי סירבנו לממתק שלישי? חשוב לא להיענות לדרישה, אבל גם לא להתפרץ עליו בחזרה, לא להטיף לו שהוא סתם אוכל משעמום או שהוא כפוי טובה כי כבר הסכמנו לשני ממתקים. לומר ברוגע שאנחנו לא מסכימים לממתק נוסף, ולהציע פעילות אחרת כמו משחק או ציור. גם כשהילד יסרב (סביר שהוא יסרב, הוא בהתקף זעם), אנחנו מתחילים את הפעילות שהצענו (מציירים בעצמנו ציור) ומאפשרים לו להצטרף אלינו באופן טבעי כשיירגע, בלי לדרוש התנצלות על ההתנהגות שלו.
הילד שלי בן 8 מודע למצב ומיודע לגבי הסכנות והדרכים להתמודד. בכל זאת, באופן טבעי, הוא מספר שהוא מודאג, למרות שהוא יודע שיהיה בסדר. כעת, אבא של חבר טוב שלו נדבק בקורונה. איך אני מספר לו את זה מבלי להגביר את החרדה?
חשוב לספר לילד את האמת בצורה פשוטה וישירה תוך שמזכירים לו מידע מרגיע ומאפשרים לו לשתף במחשבות וחששות שלו. אנו נופתע לפעמים, כאשר קשובים לשאלות של הילדים, שהם לעיתים עסוקים בפרט מסויים בסיפור ולא במה שמדאיג אותנו, המבוגרים. ילד אחד יחשוש שמא זה אומר שהוא עצמו נדבק, וילדים אחרים יחששו מדברים אחרים. נענה לכל אחד על פי מה שמעסיק אותו. בכל מקרה, זכרו שהמתח הנפשי שההורים משדרים סביב אמירה כזאת קובע במידה רבה את המתח שהילד ירגיש, יותר מהעובדות עצמן.
הבת שלי חזרה להרטיב בלילה. זה קשור למצב? מה עושים?
אין דרך לדעת בוודאות אם הבת שלך חזרה להרטיב בגלל המצב, או מסיבות אחרות, אך זו בהחלט תופעה מוכרת, כאשר מתח נפשי מוביל לרגרסיה מסויימת ולהרטבה אצל ילדים. כיוון שהמצב צפוי להיות זמני, אני לא ממליצה על התערבות ישירה סביב ההרטבה בתקופה זו, מלבד פתרונות שיקלו עליכם ועליה, כמו לישון עם חיתול (תלוי בגיל), או כיסוי שעוונית למיטה, ולא לכעוס עליה אם היא קמה רטובה. עם זאת, ניתן לראות בכך סימן שהיא זקוקה ליותר אפשרות לעיבוד רגשי וניתן להוסיף לסדר היום "זמן שיחה" בו יש הזדמנות לדבר על מה שמרגישים ולתת שמות לרגשות. אם לאחר חזרה לשגרה תמשיך ההרטבה, ישנם טיפולים ייעודיים לנושא זה.
מה עושים עם פחדים חדשים שפתאום מופיעים, כמו סיוטים בלילה ופחד מהחושך?
טבעי שבתקופה מתוחה עם שינויים בשגרה יהיו גם פחדים חדשים, כמו פחד מהחושך, פחד לישון לבד ואף סיוטים. בשעת לילה, כשהילד מתלונן, חשוב להרגיע, לחבק, לקיים טקסים הומוריסטים מרגיעים (כמו לוודא שבטוח אין קורונה מתחת למיטה וכדומה). עם זאת, ככל הניתן לשמור על שגרה ולא לאפשר לילדים בוגרים יחסית לישון במיטת ההורים, אלא להרגיע אותם במיטה שלהם, בנוכחות ההורה. בשעות היום, כדאי לשוחח עם הילד על הפחד שצף בלילה, להבין מה מטריד אותו ומה יכול לעזור לו. אפשר לצייר את "מפלצת הקורונה" ממנה הוא חושש ולהסביר מחדש מידע מרגיע. כמו כן, יש לשים לב האם הילד חשוף לתכנים לא תואמי גיל ולצמצמם אותם (למשל, אם הוא שומע חדשות בטלוויזיה או שיחות של האחים שלו שיכולות להפחיד אותו). בסופו של דבר, אין לנו ההורים דרך להעלים פחדים או סיוטים, אלא רק לייצר סביבה מיטיבה ומרגיעה.
איך שומרים על שגרה בתוך הבלאגן הזה?
אין ספק ששמירה על שגרה זו ההמלצה החשובה ביותר בתקופה כזאת. שגרה נמצאה כמווסתת כל התמודדות של ילדים עם משברי חיים. ככל שיש שגרה יציבה יותר, כך הילד חווה יותר תחושת שליטה ומטולטל פחות מהמשבר. עם זאת, גם חשוב לא לכעוס על עצמנו, ההורים, כשאנחנו מתקשים לשמור על שגרה בתקופה כזאת וגם קצת נשברים ומשחררים חוקים של הבית במסגרת הנסיבות החדשות. זה טבעי, מובן ואנושי, ולכן, מומלץ בדיוק עכשיו, אחרי ששרדנו שבוע של השגרה החדשה, לשבת שני ההורים יחד ולחשוב באופן מעשי מה אפשרי בשגרה החדשה ומה פחות. לקבוע מספר עוגנים שמשמרים את השגרה המוכרת (למשל, זמני ארוחות) ונושאים מסויימים שבאופן מושכל עושים בהם שינוי זמני, כמו גמישות גבוהה יותר לפעילויות יצירה (בכל זאת להרשות סליים...) ולצפייה במסכים, אך עדיין עם מגבלות. גם מטלות קטנות של הילדים בבית הן חלק חשוב משגרה: עזרה במטבח, מיון גרביים והשקיה של עציצים, למשל. מטלות אלה מפיגות שעמום ומחזקות את תחושת ההשתייכות למשפחה.
איך מצליחים לשמור על סמכות הורית כשאנחנו כל כך מותשים מכל מה שקורה סביבנו?
זו בהחלט תקופה מאתגרת לסמכות ההורית, כשההורים מתמודדים עם חששות ליקיריהם, דאגות לפרנסה ואינספור שעות עם הילדים. מצד אחד, חשוב להיות סלחניים כלפי עצמנו. ככל הנראה תתרחש שחיקה מסויימת בסמכות ההורית בתקופה הזאת. מצד שני, כדאי להקפיד שהוויתורים יהיו בסגנון "צעד אחד של וויתור" ולא התנערות מוחלטת מהמגבלות הרגילות. למשל, שעת שינה מאוחרת בחצי שעה או שעה מימי בית הספר זה הגיוני ומתאים, אך לא ויתור על מגבלות שעת השינה. אם נאפשר קריסה מוחלטת של הסמכות ההורית, הילדים ירגישו לא מוגנים והחששות שלהם מהמצב יעלו ("אם אמא מוותרת לי על הכל, כנראה שבאמת משהו מפחיד קורה פה...").
לקראת החשש מ"התרחיש האיטלקי", איך מסבירים לפעוטות על מוות (למה לא נראה את סבא יותר?).
הדרך הנכונה לספר לילדים על מוות היא לומר את האמת בצורה פשוטה וברורה, ולאפשר להם לשתף ולשאול כל מה שמעסיק אותם. אף פעם לא להמציא סיפורים כמו "סבתא נסעה לטיול ארוך", כיוון שלאורך זמן הם ירגישו שהסיפור לא מסתדר עם המציאות והחוויה תהיה מבלבלת ומפחידה. חשוב שההורה ישתף גם ברגשות שלו ויאפשר לילד לשאול שאלות ולשתף ברגשות. למשל, ניסוח אפשרי: "אני רוצה לספר לך משהו עצוב. סבא מת. כשמישהו מאד זקן וחולה, הגוף שלו מפסיק לעבוד וזה נקרא למות. הוא לא מרגיש יותר שום דבר ואי אפשר יותר לדבר איתו או לפגוש אותו. לי זה מאד עצוב. אני אתגעגע אליו". שימו לב שילדים קטנים יכולים להגיב בצחוק לא מותאם, במבוכה ובבלבול וחשוב לאפשר רגשות אלה ללא כעס.