נפלתם בטירוף הקניות של נובמבר? כך זה משפיע על הילדים שלכם

כולנו מכירים את הרגעים האלה בהם הילד או הילדה שלנו רוצים שנקנה להם משהו, ואז הם מתחילים להגיד, לבקש, להפציר, לדרוש, לצעוק, עדיף במקום ציבורי, או להגיד שבלי הרכש החדש חייהם לא יהיו חיים. אנחנו גם מכירים היטב את הרגעים האלה שאנחנו עוברים בדרך מהעבודה (או פותחים את המחשב במהלך העבודה) וקונים להם משהו שנראה לנו שממש ישמח אותם. וגם את הרגעים השקטים בערב כשכל הילדים הולכים לישון ואנחנו גולשים להנאתנו באתרי קניות, במהלך סיילים צעקניים (סייבר מאנדיי, נגיד), וגם סתם ככה בשגרה.

כן, זה יכול לקרות באמצע הקניון, מול חנות או חלון ראווה. זה יכול להיות גם בבית, מול מסך המחשב או הטלוויזיה, או בסתם שיחה. ולא משנה מה עמדתכם הכללית כלפי קניות, אם אתם שמחים לקנות, נכנעים לזה או מנסים להילחם בזה, נשאלת השאלה מה נכון לעשות כהורים, לטווח הארוך ולא רק הקצר.

בואו נתחיל עם זה שלרצות זה טבעי. אחת המערכות הביולוגיות הבסיסיות של הרגש (מערכת הביקוש או ה-seek שפרופסור יורם יובל מרבה לדבר עליה) גורמת לנו לרצות דברים. זו המערכת שיוצרת סקרנות, למידה והתפתחות, רק שבעולם המודרני היא מכוונת במקרים רבים לקניות. האמת היא שזה לא חדש. הרצון לקנות מאפיין את החברה המערבית כבר די הרבה זמן אך בשנים האחרונות ההזדמנויות לקניות מציפות אותנו מכל עבר. אם פעם הן היו מפתות אותנו כשהיינו עוברים ליד חלונות ראווה, ברחוב הראשי ואחר כך בקניונים, היום הן מגיעות בחלונות המחשב מכל עבר, באתרים, באנרים, בלוגרים ועוד המון דרכים, והן מפתות את הילדים. ואותנו.

ומה המחקר אומר לנו על קניות? לא מעט. ראשית, קניות לא באמת גורמות לנו או לילדים שלנו אושר. קניות אולי מספקות סיפוק קצר מועד, אבל בשל מה שנקרא אפקט ההתרגלות, לכל דבר שאנחנו קונים אנחנו מתרגלים מהר. ואז, במקום הברבי החדשה או הטבלט החדש, זה הופך להיות המשהו הרגיל בחיינו שאנחנו כבר לא ממש מתייחסים אליו (הברבי נזרקת לארגז הברביות, והטבלט הופך להיות מובן מאליו).

מעבר לכך, תמיד יצוץ משהו חדש וטוב יותר שיעמיד בצל את הקנייה האחרונה של הילדים שלנו - דגם חדש של מכשיר אלקטרוני, בגד חדש ומגניב יותר, ברבי שלא רק טסה לחלל אלא גם למאדים, מכונית של שלט יותר מתוחכם וכן הלאה. ואז הרצון לקנות ולהתחדש ממשיך ומתגלגל, ואינו יוצר אושר, כמו בהליכון בחדר כושר שבו הולכים והולכים ולא מגיעים.

ואם לא מספיקים לכם התהליכים הפסיכולוגים האלה, נכנסת לקניות גם ההשוואה החברתית שגורמת למה שהילדים שלנו קונים להחוויר ברגע שראו מישהו אחר שיש לו משהו דומה לשלהם, אבל קצת יותר שווה או יותר משוכלל. ובנוסף, ילדים ומבוגרים רוצים דברים במחשבה שאלה יגרמו להם שמחה אבל הם לא באמת יודעים מה ישמח אותם, ולא תמיד מה שהם חשבו שישמח אותם אכן עושה זאת (קוראים לזה miswanting). שלא לדבר על זה שכל העניין הזה הוא לא תאורטי בלבד אלא עולה כסף, כסף שיכול היה לשמש לדברים אחרים.

גם אנחנו ההורים, האם אנחנו שואלים אל עצמנו למה אנחנו קונים לילדים שלנו? האם הם באמת צריכים? אנחנו מרגישים שככה נשמח אותם? נפצה אותם על משהו אחר? לא בא לנו להתעמת איתם? התשובה על כל אלה חשובה, כי היא מתייחסת לתפקיד החינוכי שלנו, ולהזדמנות החינוכית שההתייחסות שלנו לקניות יכולה לשמש. אז מה עושים?

קודם כל, בוחרים ומגבילים. מתייחסים לקניות באופן חינוכי ולא רק אוטומטי. מנסים לחשוב באופן מעמיק מה כדאי לקנות, מה יעשיר את עולמו של הילד (למשל משחק מפתח) ומה יישחק תחת גלגלי כל התופעות הפסיכולוגיות שציינו, וישלח לתהום הנשייה. חשוב גם לזכור שלעיתים קרובות הציפייה גורמת אושר יותר מהקבלה עצמה. כשקונים מיד, רגעי האושר קצרים (ואז מגיעה ההתרגלות). כשמחכים למשהו (עוד חצי שנה, ביומולדת, יקנו לי אופניים חדשים), הרגשות החיוביים נמצאים כבר בציפייה, בלדמיין איך זה יהיה לרכב עליהם ולאן, ובכך אנחנו מאריכים את התחושה החיובית.

במידת האפשר, מחליפים את הקניות החומריות בקניית חוויות כמו טיול, סדנה משותפת, סיור או פעילות דומה המעלות רמת רגשות חיוביים הרבה יותר. חוויות נשארות לאורך זמן, הופכות לזיכרונות שאפשר לבקר בכל עת, הן מפתחות וקשה להשוות אותן לאחרים כי הן מורכבות ולעיתים קרובות הן נעשות ביחד ולא לבד, שזה לכשעצמו מקדם רגשות חיוביים.

אבל מעבר לגרימת שמחה, יש לנו גם תפקיד חינוכי שההתייחסות שלנו לקניות תורמת לו. ההתייחסות שלנו לקניות וההתמודדות עם הרצון לקנות כל הזמן מאפשרת לפתח וויסות עצמי ודחיית סיפוקים. זו יכולת קריטית להצלחה לימודית וחברתית ואנחנו מקנים אותה (או שלא) בכך שאנחנו לא נענים לכל גחמה ומשתמשים במה שנקרא תסכול מיטבי - תסכול במידה הנכונה, שתאפשר לו לצמוח ולפתח יכולת התאפקות.

אם נהפוך את ההחלטה על הקניות לשיח משותף נוכל גם להנחיל לילד ערכים חשובים, לבנות להם הרגלים לעתיד כמו חשיבה ותכנון, ויסות וניהול עצמי ואת ערך העבודה והכסף (גרסתו המודרנית של "כסף לא גדל על העצים" המוכר והידוע) ולהפנות זרקור לדברים החשובים באמת בחיים ואלה שמקדמים אושר (ובהחלט אפשר לשתף אותם במחקרים החדשים, זה די מגניב וגם יוצר רמת ואופן שיח אחר, שגם אם יגרום להרמת גבה בטווח הקצר, יחלחל ויתפוס בהמשך).

אם נראה בהתנהלות מול קניות הזדמנות ללימוד והתפתחות, וגם נציב מודל דומה, נקבל לגביו החלטות מושכלות ופרואקטיביות יותר ונוכל להשתמש בו כמנוף להתפתחות נוספת של ילדינו.

ד"ר ניבה דולב היא ראש תחום חינוך במכללה האקדמית כנרת