תנו לתינוקות לשהק, מחקר חדש טוען שזה טוב להם

בסרטון: חמש עובדות על תינוקות

הורים רבים נלחצים כשהתינוקות שלהם מתחילים לשהק, מרחמים עליהם כשזה לא פוסק (כאילו שהשיהוקים שלהם מכאיבים יותר) ואפילו חוששים שזה לא תקין ועושים כל מיני דברים מוזרים כדי לעצור זאת. מחקר חדש מציע דווקא לתת לשיהוקים להימשך, בגלל היתרונות הבריאותיים המפתיעים שלהם.

קודם כל, בואו נבחין בין שיהוק לגיהוק: הגרעפס שאחרי האוכל (תמ"ל/הנקה) הוא גיהוק, והוא מתרחש בעקבות בליעת אוויר לא מכוונת במהלך האכילה. השיהוק הוא פרץ של אוויר שנוצר על ידי התכווצות מהירה ולא רצונית של שרירי הנשימה, כלומר, השרירים שבין הצלעות או שריר הסרעפת שנמצא בין חלל הבטן לבין בית החזה. המעבר המהיר של האוויר דרך הלוע יוצר את הקול המוכר של השיהוק. במרבית המקרים, שיהוק קורה לאחר אכילה או שתייה מהירה מדי, שגורמת ללחץ של הקיבה כלפי מעלה. למעשה, התינוק מתחיל לחוות שיהוקים כבר בעודו ברחם. ההערכה היא שפגים מבלים בשיהוקים בין אחוז אחד מזמנם ועד 15 דקות ביום.

כאמור, המחקר החדש, שפורסם בכתב העת Clinical Neurophysiology, מתייחס לשיהוקים ומראה שהם תומכים בהתפתחות המוח ביילודים (ניו-בורן). פעולת השיהוק מעוררת זרימת אותות מוחיים שעשויים לעזור לתינוק ללמוד כיצד לווסת את הנשימה שלו. החוקרים ניתחו את פעילות המוח בקרב 13 תינוקות שזה עתה נולדו, בעודם במחלקת יילודים באמצעות שימוש בבדיקת אא"ג (EEG) לרישום הפעילות החשמלית במוחו של כל תינוק, והצמדת חיישני תנועה על פלג גופם העליון על מנת לתעד את השיהוקים שלהם. הם גילו כי שיהוק גורם להתכווצויות של שריר הסרעפת וזה טריגר שמעורר גלי מוח בקליפת המוח. סדרת שיהוקים מובילה לגל גדול של אותות, המאפשרים לאחר מכן למוח לקשר בין צליל ה-"היק" לתחושת התכווצות שריר הסרעפת.

בהודעה שפרסמה קימברלי ווייטהד, ממובילות המחקר מטעם אוניברסיטת קולג' בלונדון, נמסר כי "הסיבות לכך שאנחנו משהקים לא לגמרי ברורות, אך בהתחשב בעובדה שעוברים ותינוקות שזה עתה נולדו משהקים בתכיפות גבוהה, יתכן שהסיבה לכך היא התפתחותית". עמיתה למחקר לורנצו פבריזי הוסיף: "הפעילות הנובעת משיהוקים עשויה לעזור למוחו של התינוק ללמוד כיצד לפקח על שרירי הנשימה, כך שבסופו של דבר ניתן יהיה לשלוט בנשימה על ידי הנעת הסרעפת למעלה ולמטה. כשאנחנו נולדים המסלולים המעבדים את תחושות הגוף אינם מפותחים באופן מלא, ולכן הקמת רשתות כאלה היא אבן דרך התפתחותית מכריעה עבור היילודים".

מחקר קודם שנערך על ידי פבריזי ועמיתיו הציע שכאשר עוברים בועטים בתוך הרחם הם עשויים ליצור "מפות נפשיות" של הגוף שלהם. המחקר האחרון תומך בממצאים הקודמים לפיהם פעילויות מסוימות שנעשות ברחם ומיד לאחר הלידה תורמות להתפתחות קשרים מוחיים אצל תינוקות. ווייטהד סיכמה ששיהוקים אצל מבוגרים נחשבים למעצבנים, אבל הם יכולים להיות "שאריות מהשלב שבו היה להם תפקיד חשוב, בגיל הינקות".

סיבות אפשריות נוספות לשיהוקים בלתי פוסקים הם חשיפה לאלכוהול ונטילה של תרופות מסוימות. לפעמים השיהוק קורה בגלל הפרעה במסלולים העצביים שמחברים בין המוח לשרירים. גירוי או פגיעה ישירה בעצב הסרעפת או בעצב התועה (וגוס) יכול להוביל לשיהוק ממושך יותר עד חלוף הבעיה. קיים גם קשר בין מערכת העצבים המרכזית לבין שיהוק וזיהומים, חבלות ואפילו במקרים נדירים גידולי מוח עלולה להוביל לגיהוקים ממושכים. בהקשר זה קיים קשר בין גיהוקים לבין מצבים רגשיים וזו גם הסיבה שבהלה פתאומית יכולה לעיתים לבטל התקפה של שיהוקים.

לכל אחד יש את הפתרון המועדף עליו לריפוי השיהוק. יש כאלה שעוצרים את נשימתם למספר שניות או כאלה שנושמים לתוך שקית נייר, שמגדילה את כמות הפחמן הדו חמצני בריאות, מה שמאפשר לסרעפת ולהתכווצויות בהתאם, להירגע. קיימים טיפולים תרופתיים שיכולים להקל על השיהוקים כמו פרמין (שגם משמש כטיפול בבחילות) ובקלופן (שמקל על עוויתות ונוקשות שרירים). במצבים קיצוניים יש גם פתרונות פולשניים יותר (הזרקות חומרי הרדמה לעצבים) אבל הם שמורים למצבים שבהם התערבויות אחרות לא צלחו. אם הם נמשכים מעל יומיים או אם הם גורמים לפגיעה באיכות השינה, בנשימה או ביכולת שלכם לאכול בצורה תקינה, מומלץ לפנות לרופא.