ההסבר המדעי מאחורי 9 התופעות הכי מוזרות של הגוף שלנו

בסרטון: הצעירה שלא הפסיקה לשהק במשך שמונה שנים

זה קורה לנו בקביעות, כמעט על בסיס יומי - כל מיני דברים קטנים שמתרחשים בגוף שלנו כתגובה למצבים שונים, בלי הסבר הגיוני נראה לעין למה דווקא התגובה הזו מתאימה להם. התגובות האלה של הגוף מלוות אותנו מאז ילדותנו, וכל כך התרגלנו אליהן עד שכלל לא עולה על דעתנו לעצור רגע ולשאול: אבל למה ככה ולא אחרת? הנה ההסבר המדעי לכמה מהתופעות הקבועות הנפוצות ביותר.

רגע אחרי שסיימתם רחצה ארוכה באמבטיה או שחייה מרעננת בבריכה, ודאי שמתם לב שכפות הידיים והרגליים שלכם הפכו להיות מקומטות. התופעה נעלמת כעבור זמן קצר יחסית והעור חוזר לעצמו. מחקר שנערך לפני כמה שנים שופך אור על הסיבות שגורמות לעור להתקמט, וגם על המטרה האבולוציונית של התופעה: חוקרים באוניברסיטת ניוקאסל הבריטית הצליחו לזהות את התהליך שלטענתם הוא הגורם האמיתי לתופעה. בדיקות המעבדה מצאו כי התהליך שגורם לקמטים להיווצר הוא דווקא התכווצות של כלי הדם התת עוריים באצבעות - מה שגורם לירידה באספקת הדם ולהיווצרות הקמטים.

החוקרים ביקשו לבחון לא רק את הגורם להיווצרות הקמטים, אלא גם את התרומה האבולוציונית או הפונקציונליות שלהם. לדבריהם התועלת העיקרית של הקמטים היא שיפור האחיזה בחפצים רטובים, בדומה לאחיזת הכביש של צמיגים, שכידוע אינם חלקים. כדי להוכיח את התיאוריה ביקשו החוקרים מהמתנדבים להרים חפצים רטובים או יבשים בגדלים שונים, פעם אחת בידיים יבשות ופעם שנייה באמצעות אצבעות שהושרו חצי שעה במים עד שהעור הפך למקומט. הם מצאו יתרון ברור במהירות של הלקיחה וביכולת ההחזקה כאשר העור באצבעות היה מקומט.

על פי הערכה, 70 אחוזים מהאנשים חווים על בסיס קבוע טלטלות קלות של הגוף לפני שהוא שוקע לשינה עמוקה. מחקרים עדיין לא הצליחו להצביע על סיבה מדויקת לכך, אך יש להם מספר תיאוריות. אחת מהן היא שטונוס השרירים שלנו מתחיל להשתנות כאשר הנשימה והדופק מתחילים להאט, יחד עם ירידה בטמפרטורת הגוף, ובמהלך המעבר הזה נגרמים פרכוסים. אפשרות נוספת היא שהמוח שולח איתות לשרירים שלנו להתכווץ כיוון שהוא מפרש באופן שגוי את ההרפיה של השרירים שלנו כסימן לכך שאנחנו נופלים.

הכינוי הרפואי לתופעה הנפוצה שגורמת לטיקים ועוויתות, לרוב בעפעף התחתון של עין, הוא בלפרוספזסם (blepharospasm). רוב העוויתות של העפעף מופיעות ונעלמות מעצמן לאחר כמה שניות עד דקות בודדות, אף שבמקרים נדירים הן יכולות להימשך שבועות או אפילו חודשים. הסיבות לבלפורוספזם אינן ידועות, אבל לתופעה נקשרו בעיות שונות בהולכה העצבית. אצל רוב האנשים התופעה קשורה לאחד מהגורמים הבאים: עייפות, מתח, צריכת קפאין מוגברת, צריכת אלכוהול, יובש בעיניים ואימוץ יתר של העיניים. ההימנעות מהטריגר יכולה למנוע את הופעת התופעה.

אף שעווית העפעף בצורתה הפשוטה היא תופעה שפירה שאינה מרמזת על בעיה רפואית, קיימים מספר סימנים שדורשים בירור נוסף: אם יותר מבן משפחה אחד סובל מהתופעה, קיים חשד שמדובר בתסמונת גנטית, למשל תסמונת טורט. אם קיימים שינויים במבנה הפנים או א-סימטריה חדשה בפנים, זה עלול לרמז על פגיעה בעצב הפנים כתוצאה מדלקת, או במקרים מסוימים עלול להצביע על אירוע מוחי. אם הרעד של שרירי העפעף מופיע למשך פרקי זמן ארוכים, או מערב שרירים נוספים באותו הצד של הפנים - כמו הלחי וזווית הפה באותו צד של הפנים, זה נקרא עוויתות בחצי הפנים (hemifacial spasm) ויכול לרמז על בעיה נוירולוגית שדורשת בירור נוירולוגי בסיסי. במצב כזה, לעיתים טיפול תרופתי יקל על התסמינים ובמקרים מסוימים אף הזרקות בוטוקס יכולה להיות יעילה להפסקת התופעה.

בריין פריז (Brain freeze) או ice-cream headache הוא למעשה סוג של כאב ראש קצר טווח שמתרחש בדרך כלל כאשר משהו קר מאוד נוגע בחלק העליון של החיך, בעיקר כשמזג האוויר הוא חם מאוד, ואנשים צורכים מזון קר מהר מדי.

מדענים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד שחקרו את התופעה גייסו מתנדבים בריאים שהתבקשו ללגום מי קרח דרך קשית, כך שהנוזל בא באופן מידי במגע עם החך העליון שלהם. בעת השתייה השתמשו החוקרים באולטרסאונד דופלר (אמצעי למדידת זרימות דם). הם גילו שתחושת הקיפאון המוחי נגרמת ככל הנראה בשל עלייה דרמטית ופתאומית בזרימת דם בעורק המוח הקדמי. כאשר הראה האולטרסאונד כשהעורק התכווץ, העידו הנבדקים כי תחושת הכאב המקפיאה התפוגגה. המדענים הצליחו לגרום להתכווצות של העורק על ידי מתן מים חמים בשתייה.

מחקרים אחרים שנעשו בנושא הראו שאנשים שסובלים ממיגרנה רגישים יותר לקיפאון מוחי. העובדה הזאת הובילה את החוקרים למסקנה כי ייתכן ויש קשר או דמיון בין המנגנונים שגורמים לשתי התופעות. ההבנה כי שינויים מקומיים בזרימת דם במוח עלולים לגרום גם לסוגים אחרים של כאבי ראש יכולה לכוון את הטיפול, בחלק מהמקרים לפחות, לתרופות שמונעות או מפחיתות את התרחבות כלי הדם במוח כדי להקל על כאב ראש, בדומה לאפקט של קפאין להקלה על מיגרנות.

ישבתם פעם ברגליים משוכלות וקמתם צולעים? לתופעה הביזארית הזו יש שם לא פחות מוזר - פאראסתזיה (paresthesia), והיא נגרמת כתוצאה מלחץ שמופעל על עצבים ספציפיים. כאשר מישהו נרדם עם היד מעל לראש למשל, או יושב ברגליים משוכלות, עלול להיגרם לחץ עודף על עצב מסוים, שמפסיק לשלוח דחפים עצביים לכיוון עמוד השדרה.

כאשר נוצר לחץ על המערכת של כלי הדם הזעירים, שכל תפקידם הוא לספק את חומרי הגלם לפעולת העצבים, תאי העצב מתחילים לפעול באופן חריג ואנחנו מרגישים תחושת "הרדמות" של האזור שממנו מעביר העצב "הלחוץ" דחף תחושתי. מחקרים הראו כי לחצים חיצוניים בעוצמה של 1 ק"ג לסנטימטר מרובע למשך כ-2 דקות, יכולים לגרום לחוסר תחושה, לפעילות עצבית לקויה ולחולשת שרירים.
החדשות הטובות הן שברגע שמרפים את הלחץ מהעצב חולפת גם תחושת הנימול. זה קורה בדרך כלל בתוך מספר שניות עד מספר דקות עד שהעצב חוזר לתפקודו הרגיל. בזמן התהליך עלולים לחוש קצת עקצוצים (תחושה שדומה לדקירות של סיכות), אך הם חולפים תוך כמה דקות מעצמן.

למרות מה שמרביתנו חושבים, אין קשר בין תחושת הנימול שנגרמת כתוצאה מלחץ או רטט חוזר שמופעל על עצב, לבין חסימה של דם לאיבר כולו. יד או רגל שנרדמת מערבת הפרעה באספקת הדם לעצב ואפשר לחוש דופק תקין שמבטא זרימת דם טובה לגפה "הרדומה". בניגוד גמור לכך, מצבים בהם נגרמת חסימה מלאה של כלי דם שמספקים דם לגפה הם מצבים מסכני חיים שדורשים התערבות רפואית מידית.

כן, זה מרגיש די נורא, אבל מדובר בתופעה שכיחה שעוברת במהירות והיא לרוב לא מסוכנת. אף שהכאב מרגיש בצד הבטן, או במותן ליתר דיוק, הוא נובע מהאופן שבו אתם נושמים. מקור הכאב שמופיע בזמן מאמץ הוא לרוב במתח שנוצר בין הסרעפת לגידים שמחוברים אליה, או כתוצאה מהתכווצות של הסרעפת עצמה.

הסרעפת היא איבר שרירי הבנוי בצורת שתי כיפות שחוצצות בין בית החזה לחלל הבטן ומתחת לריאות. יש לה תפקיד חשוב בנשימה, שכן בכל שאיפה שריר הסרעפת מתכווץ ויורד מטה, ובכך מגדיל את נפח בית החזה והריאות ומאפשר כניסת אוויר. הסרעפת מחוברת בין היתר באמצעות מערכות שרירים וגידים לאיברים שונים בתוך חלל הבטן. כאשר אנו מבצעים במקביל פעולת נשימה מאומצת וגם פעילות גופנית, איברי הבטן נעים מעלה ומטה במקביל לפעולת הנשימה שגורמת לסרעפת לנוע מעלה ומטה באמצעות הרפיה והתכווצות. על פי רוב, פעולת הנשיפה (הוצאת האוויר) מתרחשת כאשר אחת משתי הרגליים (למשל בזמן ריצה) מכה על הקרקע. מגע הרגל בקרקע, גורם לאברי הבטן לרדת מטה (להתרחק מהסרעפת) בעוד שנשיפה גורמת לסרעפת לנוע מעלה. אם משלבים את התנועה החוזרת בכיוונים מנוגדים לצד פעילות נשימה מאומצת במהלך פעילות גופנית, הסרעפת והגידים שמחברים אותה לאברי הבטן חווים תנועות מתיחה חוזרות ונשנות שפועלות לעיתים בכיוון הפוך להתכווצות הסרעפת ומכאן נגרם הכאב.

הסבר נוסף לתופעה הוא היותה של הסרעפת שריר ככל השרירים. באופן דומה לשרירים אחרים בזמן מאמץ (בעיקר אצל מי שאינו בכושר גופני), במהלך פעילות גופנית נוצר מחסור בחמצן בשריר מצב שגורם לכאב שריר (בגלל הצטברות של חומצה לקטית). באופן דומה, נשימות מאומצות ומהירות שאינן מספיק עמוקות (כפי שקורה לפעמים במאמץ) גורם למחסור יחסי בחמצן וכתוצאה מכך מחמיר כאבי שרירים באופן כללי, ובאופן ספציפי, של הסרעפות. אם הכאב משתק, עדיף לעצור לנוח. נשימות עמוקות ומתיחות יכולים לסייע.

בני אדם ירשו את תחושת "עור ברווז", שכוללת צמרור ושיער סמור לאורך גוף, מאבותיהם הקדומים. מבחינת אבולוציונית של הישרדות או אריכות ימים, אין שום תועלת בתחושה זו. מבחינה מדעית, כשאתם צופים בסרט מפחיד או מרגישים קור, נחשול של אדרנלין -הורמון הלחץ, משתחרר לגופכם, וזה גורם לשרירי העור הקטנטנים שבבסיס כל זקיק שיער להתכווץ ולגרום לשיער הגוף שלנו להזדקף. כאמור, המנגנון הזה לא מועיל עבורנו, אך הוא מועיל לבעלי חיים מכיוון שכאשר הפרווה שלהם סומרת זה גם עוזר לבודד אותם מהקור, וגם גורם להם בעת מצוקה להראות גדולים יותר בעיניהם של טורפים.

המערכת הלימבית בגוף שלנו היא חלק ממערכת העצבים, ואחראית גם על הפעלה של המערכת האוטונומית בגוף, אותה מערכת הפועלת ללא שליטתנו. בזמן התרגשות או בכי מפעילה המערכת הלימבית את המעביר העצבי אצטילכולין, הנקשר לקולטנים הקרויים "ניקוטיניים" ו"מוסקריניים" וגורם להפעלתם. קולטנים אלה מצויים גם על בלוטת הדמעות שמתחילה להזרים את דמעות הסיכה, שמטרתן לשטוף את העין. מעטה דמעות הסיכה מצפה את העיניים שלנו, אך בכל פעם שהוא מצטבר הדמעות יכולות להתנקז לשני הפתחים הזעירים שבפינות הפנימיות של העיניים. פיהוק יכול למעשה לחסום את הפתחים הללו, בגלל המתח השרירי שמתרחש כאשר עוצמים את העיניים לפיהוק. בגלל הסתימה הזמנית הזו עשויות לזלוג כמה דמעות החוצה.

ואם כבר פיהוק, הנה תגובה מפתיעה נוספת של הגוף - הפיהוק החברתי (או הפיהוק המדבק). מחקרים הראו כי למעלה ממחצית מהאנשים נוטים לפהק בתוך זמן קצר לאחר שצפו באדם אחר מפהק. אחד ההסברים לתופעת הפיהוק המדבק הוא שפיהוק זה תורם לתקשורת חברתית וליצירה של תחושת אמפטיה בין בני אדם. אם נדמה לנו שהאדם שמולנו מפהק בשיחה אינו מנומס, הרי שהפיהוק שלנו בעקבותיו יגרום לשנינו לתחושה טובה ונעימה יותר.

מוזר לחשוב שהתרגלנו לשמוע את המפרקים שלנו בגוף משמיעים קולות של תזוזה ושבירה, ואנחנו די אדישים לעניין. למעשה, "הקנאקים" האלה שאתם שומעים הם גז שמשתחרר בין החללים במפרקים שלכם והם צריכים להטריד אתכם רק אם הם מלווים בכאב או בנפיחות.

גם דברים אחרים, כמו שרירים או גידים שמתחככים בעצם במהלך אימון, או סחוס שנשחק מגיל, עשויים לגרום למפרקים שלכם לחרוק. על פי האורתופדים, כשאתם יושבים או שוכבים הנוזלים במפרקים לא זזים, וככל שפעילים יותר הגוף משמן את עצמו יותר והתנועה משתפרת.