פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה האישה שהטיפה להיגמל מסוכר אוכלת שוקולד כל יום?

      אחרי ששכנעה מיליונים לחתוך את הסוכר מהתפריט שלהם, גורו הבריאות שרה וילסון החליטה לפרוש מהעסק ולשנות כיוון. בימים אלה היא שואפת לצרף לאימפריית רבי המכר שלה ספר חדש, שמתמקד בדאגה בריאותית שונה לגמרי. להתראות מתוק, שלום חרדה

      סוכריות גומי (ShutterStock)
      הסוכר הוגדר כאחראי למגפת ההשמנה שלנו. סוכריות גומי צבעוניות (צילום: ShutterStock)

      שרה וילסון האוסטרלית היוותה השראה למיליונים בעולם כאשר הכריזה יום אחד שהיא מפסיקה לצרוך סוכר. וזו לא הייתה סתם הכרזה - העיתונאית האוסטרלית כתבה ספר בשם I Quit Sugar שהפך במהירות לסדרת רבי-מכר, והכתיר אותה לגורו בינלאומית לתזונה נטולת סוכר.

      מלבד המראה של וילסון, שזהר מבריאות טבעית, ההצלחה הגדולה שלה נבעה גם מרכיבה על גל עולמי של דאגה ציבורית מפני סוכר, בעקבות דוח דרמטי של ארגון הבריאות העולמי בשנת 2015 שהעלה חשש מהנזק שנגרם לבריאותנו כתוצאה מיותר מדי מתוק. הסוכר הוגדר כאחראי למגפת ההשמנה שלנו (ואף כונה "הטבק החדש") ובארה"ב שונו הנחיות הדיאטה בהתאם. מפה הדרך להפיכתה של וילסון לאימפריה אופליין ואונליין הייתה קצרה, עם רשימה של ספרים פופולריים בכל העולם ויותר משני מיליון צפיות חודשיות ברשת. מספר החברים במועדון הדיאטה המקוון שלה, שהציע דרך להיגמל מסוכר בתוך 8 שבועות, טיפס למיליון וחצי אנשים והעסק גלגל כמיליון וחצי פאונד מדי שנה. כולם רצו את המשקל המהודק, האנרגיה המחודשת והעור הבוהק שהיו גלומים בהבטחותיה של הגורו.

      בתחילת 2018 וילסון הודיעה שהיא סוגרת את העסק. בפועל, מגוון ערוצי האינטרנט שלה עדיין קיימים וקהילת המעריצים עדיין שוקקת, אבל היא עצמה כבר לא מעורבת באופן פעיל בתעשיית ה-I Quit Sugar שהקימה. אבל וילסון לא הולכת לשום מקום - עכשיו היא מקדמת אג'נדה לגבי דאגה בריאותית חדשה: חרדה, ומקדמת את ספרה האחרון First We Make The Beast Beautiful, שבו היא מפרקת את התפיסה שמדובר במחלה קשה ומסוכנת, ומגדירה מחדש את החרדה כמסע רוחני של כמיהה שתקרב אותנו אל מה שחשוב באמת.

      בראיון שנתנה ל-daily mail מתגלה וילסון כמלאת סתירות. מצד אחד היא העידה שהיא אוכלת כל מה שהיא רוצה, ותמיד אכלה, ובמקביל הודתה שהלקתה את עצמה על כניעה לקרואסון. הפרישה שלה מעסק ה-'להפסיק עם הסוכר' לא אומרת שהיא הפסיקה להאמין בו, אבל נראה שהיא פחות מיישמת את העקרונות שלו. "אני אוהבת להטריף אנשים ולאכול מולם עוגה", היא סיפרה בגיחוך והתוודתה: "שוקולד ויין אדום הם הדברים האהובים עלי בעולם. אני לא יכולה לחיות בלעדיהם וצורכת מהם מדי יום". בנוסף, היא התעקשה בראיון שמעולם לא אמרה לאף אחד לא לאכול סוכר (אבל היא בהחלט אמרה, בעמודי הפתיחה של ספרה הראשון), והסבירה שכל זה שייך לעבר שלה עכשיו, "המידע נמצא שם כדי שאנשים יוכלו להשתמש בו, כל אחד יכול לקחת אותו ולרוץ אתו. עכשיו יש לי יצרים אחרים".

      בהמשך הריאיון מתגלה שהעבר של וילסון כולל בולימיה לאורך רוב שונות העשרה המאוחרות שלה. כשהייתה בת 17 היא התחילה טיפול פסיכיאטרי בהפרעה כפייתית. ארבע שנים לאחר מכן, בזמן שהייתה בתכנית חילופי סטודנטים בקליפורניה, החרדה שלה הגיעה לשיאה והובילה להתמוטטות עצבים. היא חזרה הביתה, לאוסטרליה, ואובחנה כבעלת הפרעה דו קוטבית. בגיל 34 היא סבלה מהתמוטטות הרסנית שנייה, שהובילה לניסיון התאבדות.

      בשפל הכי נמוך שלה פנתה וילסון לאוכל בחיפוש אחר תשובה: "הוקסמתי ממחקר שקשר בין מחלות אוטואימוניות לצריכת סוכר, וחשבתי לנסות את זה ולחתוך את הסוכר מהתזונה שלי", סיפרה. למרות שאין הוכחות מדעיות לכך שלגורמים תזונתיים יש השפעה על ההתאוששות ממצבים המשפיעים על מערכת החיסון, ורוב המחקרים מראים שהשפעת הסוכר על המוח אינה שונה מזו של אוכל כלשהו, וילסון עדיין משוכנעת שאנו מתוכנתים להיות אובססיביים לסוכר ושמדובר בדבר כימי והורמונלי. אותו ניסוי שהיא ערכה בתזונה שלה היה תחילתה של סדרת הספרים שלה. האם היא תרומם את החרדה לגבהים, כפי שדרדרה את הסוכר? ימים יגידו.