אף אחת לא רוצה לחשוב על עצמה כעל אמא לחוצה ומלחיצה, כזו שעסוקה 24/7 בתסריטי אימה ותמיד נראה שהיא רגע לפני התקף חרדה (טלפון מהגן באמצע יום עבודה? אמא'לה!). לחיות בסטרס כזה זה מתיש, לא בריא, לא נעים ועכשיו מסתבר שגם משפיע על התפתחותם של הילדים. שזו, כמובן, עוד סיבה לחרדה.
המדענים כבר מכירים את ההשפעה הגדולה שיש לסביבה שבה גדלנו כתינוקות על המשך חיינו ועל מי שאנחנו גדלים להיות, כולל התקופה שבה היינו עוברים בבטן אמנו. ALSPAC הוא פרויקט מחקר ארוך טווח שממוקם בבריסטול בריטניה (מוכר גם בשם "ילדים משנות התשעים"), המאפשר למדענים לעקוב לאורך זמן אחר בריאותם של הילדים ב-14,500 משפחות באזור בריסטול. מחקר שנערך במסגרת הפרויקט ובדק יותר מ-3,000 ילדים ואת הוריהם, הראה קשר בין חרדתיות מצד האם להופעת תסמינים של היפראקטיביות אצל ילדיה.
המחקר תיעד רמות של מספר תסמינים גופניים של חרדה כמו הזעה, רעד, סחרחורת ונדודי שינה בקרב 8,727 אימהות מהתקופה שבה הן היו בהיריון ועד שילדיהן הגיעו לגיל 5. בהתאם לתדירות הדיווחים של האימהות, החוקרים הצליחו לסווג את רמות החרדה שלהן בין חרדה נמוכה, בינונית או גבוהה.
בשלב הבא של המחקר, כשהילדים הגיעו לגיל שמונה וחצי, בדקו החוקרים את הביצועים שלהם בבדיקות קשב וריכוז ולא נמצא הבדל בין ילדים לאימהות שדיווחו במשך השנים על רמות חרדה שונות. כשהילדים הגיעו לגיל 16 נעשתה שוב בדיקה, והפעם נראה הבדל משמעותי בתסמיני ההיפראקטיביות שלהם - בהתאם לרמת החרדה אליה השתייכה האם. בממוצע, ילד של אם שדיווחה על חרדה בינונית או גבוהה היה בסבירות כפולה להראות תסמינים של היפראקטיביות מאשר ילד של אם שדיווחה על חרדה נמוכה. המשמעות היא ש-11 אחוזים מהילדים לאמהות "חרדה גבוהה" ו -11 אחוזים מהילדים לאמהות "חרדה בינונית" הראו תסמינים של היפראקטיביות, לעומת 5 אחוזים בלבד מהילדים לאמהות "בחרדה נמוכה".
ד"ר בלנקה בוליאה, כיום מאוניברסיטת טורונטו בקנדה, הובילה את המחקר כשהייתה באוניברסיטת בריסטול: "זו הפעם הראשונה שמחקר מראה קשר בין חרדה והיפראקטיביות של הילד בהמשך חייו, אך אין קשר לחוסר הקשב עצמו של ADHD", היא אמרה, "פרשנות אחת היא שלא כל התסמינים של הפרעות קשב וריכוז קשורים לחרדת האם, רק חלק מהם. באופן כללי יותר, זה מראה שהלחצים שאישה חווה בהריון וכאמא יכולים להשפיע על ילדיה כמעט דור לאחר מכן. ראוי לציין שכל האימהות דיווחו על עלייה בחרדה במהלך ההיריון. בערך 28 אחוזים מהנשים שבדקנו דיווחו על רמות חרדה בינוניות או גבוהות. מתוך 3,199 ילדים סך הכל 224 הראו סימנים של היפראקטיביות, והרמה שלהם עלתה כפליים אם האם סבלה מחרדה בינונית או גבוהה".
לדברי ד"ר בוליאה, הקשר שנמצא לא יכול לשמש כהוכחה לכך שתסמיני חרדה בהריון ובחיים המוקדמים הם הגורמים להיפראקטיביות מאוחרת יותר. "צריך לקחת בחשבון גם השפעות גנטיות, ביולוגיות או סביבתיות. עם זאת, רעיון זה נתמך על ידי מחקרים שנעשו בבעלי חיים. כרגע לא לגמרי ברור מדוע הקשר הזה מתקיים. ייתכן שהילדים מגיבים לחרדה שהם חשים אצל האם, ואולי יש השפעה ביולוגית כלשהי הגורמת לכך, למשל הורמוני לחץ בשיליה שמשפיעים על מוח מתפתח", אמרה. היא הוסיפה כי ADHD היא הפרעה שנויה במחלוקת, ונראה כי אין לה גורם אחד, "אם כי אנו יודעים שהיא יכולה להיות תורשתית. המחקר הזה מראה שאמהות חרדתיות הן גורם אחד, אך אנו זקוקים למחקר נוסף כדי לאשש גורם זה וגורמים נוספים".
אל תפספס
פרופסור אנדראס רייף מבית החולים האוניברסיטאי בפרנקפורט הביע שמחה על המחקר, ולצדו הסתייגות: "זהו מחקר מעניין מאוד, במיוחד בהתחשב באופי הרב-דורי לאורך טווח ובגודל המדגם שלו. עם זאת, כמו בכל המחקרים מסוג זה יש לנקוט בזהירות ולא לבלבל בין קשר לסיבתיות. כידוע, יש קורולציה ברמה הגנטית בין הפרעות ADHD והנטייה לחרדות ודאגות, למשל נוירוטיות, והממצא יכול בהחלט לשקף השפעות גנטיות משותפות, אבל חשוב להדגיש שמחקר זה אינו נוגע להפרעות חרדה או ADHD, אלא לתכונות שקשורות אליהן. מה שבטוח, נתונים אלה מוסיפים עוד לתמונה המתהווה על הקשר שבין ADHD והיפראקטיביות, חרדה והפרעה דו קוטבית".