עוד חג הגיע, הפעם חנוכה, ושוב אותה ההתלבטות: האם ללכת להדלקת הנרות עם המשפחה המורחבת והחברים, או לוותר ולהישאר בבית, לבד? האם לשהות בחדר מלא באנשים, בזמן שהלב פועם בחוזקה, בלוטות הזיעה עובדות שעות נוספות והרצון הכללי הוא להיבלע בבור באדמה? אולי לוותר מראש, לחסוך מעצמי את האתגר הבלתי נסבל הזה, אך לשלם בתחושת בדידות עמוקה? כיצד דווקא בחג המאופיין בחמימות ובאור הנחווים ביחד, הופכת המשימה לגרש את החושך והקדרות בלתי אפשרית?
לרבים מאתנו הדילמה הזו נראית רחוקה, לא מובנת, אולי אפילו תלושה, אך עבור אנשים המתמודדים עם ביישנות וחרדה חברתית מדובר בתסריט חוזר. אל לנו להתבלבל - מבוכה וחשש הם רגשות נפוצים במצבים חברתיים שונים, ורוב בני האדם חווים אותם בנקודות רבות בחייהם. רובנו חוששים להיות חריגים ומפחדים מהאפשרות של דחייה, לעתים באופן שמביא אותנו להימנע מסיטואציות מסוימות או ממפגש עם אדם כלשהו. ואולם, במצבים מסוימים, עלולים פחדים אלו להביא לפגיעה בתפקוד, המתבטאת בהימנעות ממצבים חברתיים שונים ומנגזרות שלהם. במקרים כאלה, יתכן שמדובר בחרדה חברתית.
עוד בנושא:
כך מיינדפולנס יעזור לכם להתגבר על חרדה
הורים חרדתיים מעבירים את החרדות שלהם לילדים
הילד מפחד ללכת לביה"ס? אולי הוא סובל מחרדה חברתית
חרדה חברתית מסווגת כהפרעת חרדה, המעוררת באדם פחד עז מהערכה שלילית בידי אחרים, ממבוכה או מהשפלה. הסיטואציות שמהן הוא חושש הן כאלו שלא תמיד ניתן להימנע מהן, ואף על פי כן, הפחד לעתים מוביל להימנעות כמעט גורפת ממצבים שנתפסים כבעלי פוטנציאל להפוך מביכים ומשפילים. הימצאות במצבים אלה תלווה במצוקה נפשית גדולה, המתבטאת בין היתר בתסמינים גופניים. רעד, סחרחורות, תחושת מחנק, בחילות והזעת יתר הם רק חלק מהתסמינים שעלולים להופיע. מצב שכזה הופך את הדלקת הנרות המסורתית והמשמחת לרצף אינטראקציות מעורר חרדה, ואפילו את חלוקת הסופגניות במקום העבודה לסיוט של ממש.
חשש ממבוכה והשפלה
נהוג להסתכל על הפחד שחווה האדם החרד חברתית ככזה שמקורו בדפוסי החשיבה. חרדה חברתית מתאפיינת באמונות שליליות שבהן אוחז האדם לגבי עצמו, למשל שהוא פגום ושונה מאחרים בסביבתו. לאמונות אלה, נלווים סטנדרטים נוקשים לגבי מצבים חברתיים, כמו המחשבה ששיחה בין בני אדם חייבת תמיד "לזרום", וכי אסור להפגין חולשה בפני אנשים אחרים. לדוגמה, אדם המתמודד עם חרדה חברתית עשוי לחשוב כי הוא היחיד שמתלכלך מאבקת סוכר בעת אכילת סופגנייה, ולחשוש עמוקות משיפוט וביקורת מצד אחרים, שלפי אמונתו אינם מביכים עצמם בצורה כזו לעולם. צירוף האמונות הללו יחד מייצר תפיסה כי אם האדם ייקח חלק באינטראקציה חברתית בהדלקת נרות, ההשלכות לכך יהיו שליליות וייגרמו לו מבוכה והשפלה.
כך, מצבים חברתיים נתפסים כמסוכנים - מפני שבהם עלולים להיחשף פגמים אישיים, ועלולה להופיע תגובה שלילית של דחייה ולעג מצד הזולת. תפיסת הסיכון הזו לרוב רחוקה מהמציאות (הרי מי לא מתלכלך מאותה אבקת סוכר?), וגורמת להתרחקותו של האדם מאנשים ומסביבתו התומכת. באופן זה מתפתחת תוצאת הלוואי הקשה של החרדה החברתית - תחושת בדידות וניכור מהזולת.
פנייה לעזרה אינה עניין של מה בכך, אך חשוב לדעת שכיום ישנן דרכים יעילות לטיפול בחרדה חברתית. הטיפול היעיל ביותר הוא קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בתצורות שונות, ומבוסס על לימוד מיומנויות להתמודדות עם החרדה, ועל שיפור דפוסי החשיבה לגבי סיטואציות חברתיות. הידע הנרכש במסגרת הטיפול הוא רב-ערך, ומאפשר הבנה טובה יותר של הדברים העוברים על האדם ברגעים המורכבים שבהם מתבטאת החרדה. הקלה גדולה ביותר מושגת דרך עבודה בפורום קבוצתי, שבנוסף לכלים, למיומנויות ולידע על החרדה החולשת על תחומים רבים כל כך בחיים, מסייעת למשתתפים להרגיש שהם לא לבדם, ומאפשרת מפגש עם אחרים בסביבה תומכת.
השתתפות בקבוצה תמיד מלווה בחששות, ודאי אצל חרדים חברתית, החל מעצם המפגש עם אנשים אחרים ועד המחויבות להתנסות מעשית. עם זאת, הבחירה להשתייך לקבוצה, גם אם אין ביכולתנו לפעול בתוכה ולהיות באינטראקציה מלאה עם חבריה, היא כשלעצמה בעלת ערך מרפא, כיוון שמאפשרת לנו להרגיש פחות לבד מול אתגרי ההתמודדות הניצבת בפנינו. כיום, יש קבוצות המאפשרות למידה ללא חובת התנסות ("חשיפה") במסגרת הקבוצה. כך, השחרור מחרדה מפני התנסות פעילה בקבוצה, מאפשר למשתתפים להתפנות ללמוד כלים וטכניקות להתמודדות עם חרדה חברתית. קבוצות הכשרה קצרות מועד שכאלו מאפשרות לכל חרד חברתית להבין את עצמו, לחוש שייכות, להפנים מיומנויות שיוכל לבחור אם ליישם - ולקחת לידיו את האפשרות להפוך מ"אור קטן" ל"אור איתן".
יואב ראובן הוא פסיכולוג, רכז פעילות פרויקט טובומה המציע מענה קבוצתי לסובלים מחרדה חברתית