פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מטפלים בכל הארץ שובתים כבר 4 ימים. זו הסיבה לכך

      פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת ותזונאים מטפלים מדי יום באנשים במצבים הקשים ביותר שלהם, והם רוצים להמשיך לעשות את זה - אבל בלי לקרוס ובלי להוריד מאיכות הטיפול. טור אישי מאוד על השביתה הכי חשובה שאתם לא מכירים

      אילוסטרציה כאן שביתה (מערכת וואלה! NEWS)
      אילוסטרציה כאן שביתה (מערכת וואלה! NEWS)

      התחלתי את לימודי הפיזיותרפיה מתוך ידיעה שאני רוצה לטפל באנשים. לא היה לי באמת מושג מה המשמעות של "לטפל" אבל הנחתי שארצה שיהיו לי כלים פרקטיים לעזור למי שצריך ממני עזרה. ארבע שנים של לימודים, קשים מאתגרים ומעניינים הבהירו לי שצדקתי בבחירתי. לא היה לי ספק שהגעתי למקום הנכון.

      סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד במחלקת שיקום ילדים בתקן של 75 אחוזי משרה (מקסימום אפשרי לפיזיותרפיסטים בשירות הציבורי). חמישה ימים בשבוע, 6 שעות ביום, ללא שעות נוספות. בשש שעות, פיזיותרפיסט במחלקה שלנו מטפל בלפחות 5 ילדים, יושב בישיבות עם בני המשפחה והצוות, כותב מכתבים לקופה ומגיש בקשות לציוד שמטרתו לעזור ולקדם. אני לא מכירה אף חבר צוות אצלנו שמספיק לסיים הכל.

      עוד בנושא:
      מתי צריך לפנות לקלינאית תקשורת?
      למה מתמחים צריכים לראות רופא יותר מכולנו?

      זכורה לי במיוחד המשכורת הראשונה. השכר הפתיע אותי ביחס לכמות ההשקעה, הלמידה והכוחות שנדרשו ממני. האמת, לא הייתי צריכה להיות מופתעת. מהרגע הראשון נאמר לי כי אצטרך לעבוד בעוד משרות (כן, משרות, ברבים) כדי להגיע לשכר ראוי. ויודעים מה? זה אפילו לא העניין העיקרי. העניין הוא שיש לי ולחברי למקצוע יותר לתת. אני יכולה לטפל אפילו יותר טוב. אני יכולה לרכוש אפילו יותר ידע וכלים חדשים (הקורסים יקרים מאוד ורובם אינם ממומנים) אם התקן היה הגיוני, אם לא היה עומס כל כך משמעותי, אם השכר היה מאפשר לי להישאר ולהעמיק.

      אני כבר ארבעה ימים בבית, בשביתה. השביתה המוצדקת הזאת שנדחתה כבר כמה שנים טובות ועכשיו יצאה לדרך. רק עכשיו אני מבינה את המשמעות האמיתית של שביתה. זה לא ממש זמן חופשי וכיף בבית - זה בעיקר להסתובב עם תחושה מעיקה וקשה על כל אותם מטופלים שיושבים כרגע במחלקה ולא מקבלים טיפול. וכל אותם ילדים שמחכים חודשים לתור לאבחון ועכשיו ייאלצו לחכות עוד. ואותם מבוגרים ובוגרים צעירים במחלקות שישתחררו מבלי להגיע למקסימום שהם יכולים.

      קשה להסביר מה זה טיפול פיזיותרפיה, אז בטח שקשה להסביר מה שווה יום אחד בשיקום אבל פשוט תחשבו על זה ככה - אחרי שבוע מחלה של שפעת הגוף חלש מאוד ובקושי יש לכם כוח לקום לעבודה? תחשבו מה זה אחרי אירוע מוחי, תאונה ופגיעה בחוט השדרה , גידולים שאחריהם שצריך להתחיל הכל מההתחלה - הקושי מתחיל כבר מלהתגלגל במיטה. ועכשיו תדמיינו איך יום אחד משפיע. ועכשיו איך ארבעה. וכרגע לשביתה אין סוף מתוכנן.

      זו לא רק "עבודת קודש" - זו גם פרנסה

      לא מעט פעמים שמעתי את הביטוי "עבודת קודש" סביב מקצועות הבריאות. זו לא עבודת קודש. זאת העבודה שלי. שאני עושה מכל הלב, עם המון מוטיבציה והמון אנרגיה. מהר מאוד נאלצתי להבין שלא אוכל להמשיך כך זמן רב. אבל אני רוצה לעבוד בשירות הציבורי. כן כן, רוצה. אני רוצה להיות בצוות מקצועי, אני רוצה ללמוד את המקרים השונים והייחודיים. אני רוצה להיות שם בשביל כל אלה שזקוקים לטיפול, גם אם קצר מועד במחלקות השונות וגם אם אורכו כמעט שנה במחלקות השיקום. אני רוצה להיות במקום הייחודי הציבורי הזה שתחת קורת גג אחת יש בו את כל המקצועות הפרא רפואיים ורופאים עם הבנה טובה ומעמיקה של הטיפול הנדרש. ואני רוצה לעשות את זה עוד הרבה מאוד זמן. אני חושבת שלכל אזרח במדינה מגיע לקבל את השירות הטוב ביותר כשזה נוגע לבריאות שלו ושל האהובים שלו.

      אני רוצה להישאר, אבל אי אפשר להמשיך. חייבים שינוי מהבסיס. חייבים לשפר את תנאי ההעסקה הקשים, את התקנים ולגרום לשינוי משמעותי בשירות.

      אני קוראת לכולכם להצטרף למאבק, אנחנו - פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, תזונאים ועוד כמונו במקצועות הבריאות - אנחנו קמים יום יום כדי לטפל בכל אותם מטופלים במצבים הקשים ביותר שלהם, אנחנו רוצים להמשיך לעשות זאת מבלי לקרוס, מבלי להוריד מאיכות הטיפול ומבלי לצאת לשביתות נוספות.