"מיקי מיקי" הוא משחק פשוט שמדרבן ילדים לשתות מספיק מים. אבל מה קורה כשכוס מים בלבד לא מספיקה כדי להחזיר לנו נוזלים שאיבדנו? במקרים מסוימים של התייבשות נותנים למטופל עירוי נוזלים ישירות לדם. הנוזלים מחקים את הנתונים הפיזיולוגים של נוזל הדם (הפלזמה).
מתן עירוי באינפוזיה מסייע במצבים רפואיים רבים - למשל אחרי ניתוחים, בעת מתן תרופות, אחרי אובדן דם ועוד. העירוי הכי נפוץ כיום נקרא תמיסת מלח או "סליין" (Saline) ומורכב ממים עם 0.9 אחוז נתרן כלורי (סודיום כלוריד), או בשמו המוכר יותר - מלח שולחן. בארצות הברית לבדה משתמשים בכמאתיים מיליון ליטרים של תמיסת מלח בשנה.
עוד בנושא:
אני רק שאלה: מדוע יש לנו סוגי דם שונים?
במאה ה-19 התפשטה באירופה מגפת הכולרה, מחלה שמתאפיינת בשלשולים, הקאות והתייבשות שעלולים להסתיים במוות. במטרה להציל חיים נעשו אז ניסיונות להזריק נוזלים לחולי כולרה. ואכן, ב-1832 שלח הרופא תומס לאטה (Latta) מכתב ראשון לכתב העת The Lancet שבו תיאר איך הוא טיפל בחולי כולרה בתמיסה שאותה כינה "סליין". לדבריו, הסליין עזר בבירור, אם כי רק לטווח קצר, וככל שראה לא היו לו כל תופעות לוואי. לאטה פיתח ארבע תמיסות שונות לעירוי ורידי, שהרביעית מביניהן דומה למדי לתמיסת הסליין שנמצאת בשימוש כיום.
בתחילת המאה ה-20 בחן הכימאי הדני הרטוג יאקוב המבורגר (Hamburger) את ההשפעה של תמיסות המלח על תאי דם אדומים וגילה שריכוז המלחים של הדם דומה לריכוז מלחים של 0.9 אחוז במים, לכן זה ריכוז התמיסה שבו משתמשים עד היום. ניסויים מאוחרים יותר גילו שהריכוז האמיתי של המלחים בדם עומד על 0.6 אחוז.
עירוי קוקוס ישר לווריד
עם השנים פותחו כמה תמיסות חליפיות, חלקן עם איזון מלחים שאמור להיות קרוב יותר לזה של פלזמת הדם - תמיסת רינגר (Ringer) ותמיסת הרטמן (Hartmann) שנקראות "תמיסות מאוזנות". והיו גם אלתורים מוצלחים, למשל במהלך הקרבות באוקיינוס השקט במלחמת עולם השנייה ובמלחמת וייטנאם. לצבא האמריקאי חסרו אז עירויי נוזלים ודם לחיילים פצועים ובמקום זאת נתנו להם עירוי ורידי של מי קוקוס דרך מסנן ישירות מהפרי, שנחשב סטרילי כל עוד הנוזל נלקח מקוקוס שלם.
במי קוקוס יש ריכוז גבוה של סוכרים, הרכב המלחים בהם קרוב יותר לזה של הנוזל התוך תאי מאשר לנוזל החוץ תאי ולדם, והוא מכיל הרבה חומצות אמינו - שהן אבן הבניין של החלבונים. למרות ההבדל הניכר מההרכב של נוזל הדם, לא נמצאו תופעות לוואי למי הקוקוס, והתברר שהגוף איזן היטב את החומציות הגבוהה יחסית של מי הקוקוס. גם אם זאת לא התמיסה האידיאלית לעירוי נוזלים, מי קוקוס נחשבים תחליף סביר בשעת חירום. הצי האינדונזי מחזיק ברשותו גם כיום אגוזי קוקוס לצרכים רפואיים ומתורגל בשימוש בהם.
למרות היומרות הגדולות, הרכב תמיסת הסליין אינו דומה כלל להרכב המלחים המצוי בדמנו. בין השאר יש בו ריכוז גבוה יותר של יוני כלור. כמו כן, בתמיסות "המאוזנות" של רינגר והרטמן ריכוז המומסים נמוך יותר מנוזל הדם האמיתי, כך שהתואר "מאוזנות" רחוק מלהיות מדויק.
סיכון מוגבר לפגיעה בכליות
ההבדל הזה מעורר את השאלה אם תמיסות המלח עלולות לפגוע בתהליך הריפוי, ואם ההבדלים ביניהן משמעותיים. במחקרים אכן נמצא ששימוש בסליין עלול להעלות את הסכנה לפגיעה בכליות, דלקת, התכווצות של כלי דם בכליות, עלייה בחומציות הדם בשל עודף כלוריד, לחץ דם נמוך ואפילו מוות. מחקרים שנעשו במחלקות טיפול נמרץ הראו שחולים שקיבלו תמיסות מאוזנות סבלו פחות מפגיעות חמורות בתפקוד הכליות לעומת אלה שטופלו בסליין.
הבעיה ברוב המחקרים הללו היא שהם בדקו רק את הקשר הסטטיסטי בין שימוש בתמיסת מלח לפגיעות שונות, אך אי אפשר לקבוע מהם בוודאות שהתמיסה הייתה הסיבה לפגיעה שאובחנה. מחקר רחב היקף שנעשה השנה בארצות הברית ניסה לבדוק לעומק אם סוג העירוי משפיע על הסיכון לפגיעה בתפקוד הכליות.
החוקרים חילקו באקראי כ-16 אלף מטופלים הזקוקים לעירוי לשתי קבוצות - באחת המטופלים קיבלו תמיסת מלח רגילה (סליין) ובשנייה תמיסה מאוזנת. נמצא כי 14.3 אחוז חולים שקיבלו תמיסה מאוזנת סבלו מפגיעה חמורה בתפקוד הכליות בתקופה שאחרי קבלת העירוי, לעומת 15.4 אחוז מאלה שקיבלו סליין. ההבדל היה מובהק סטטיסטית.
ההבדל אמנם נראה זעיר, אך כאשר מתרגמים זאת לחמישה מיליון המטופלים שמאושפזים מדי שנה במחלקות טיפול נמרץ בארצות הברית לבדה, המספרים צוברים משמעות. שימוש בתמיסה הנכונה יכול להציל חיים או לחסוך מחולים טיפולי דיאליזה מתמשכים בשל כשל בתפקוד הכליות.
מתי לא כדאי להשתמש בעירוי סליין?
מבט מעמיק יותר על המחקר מגלה שלא כל החולים מגיבים באותה צורה לתמיסות השונות. כשמקטלגים את החולים שנבדקו במחקר הזה על פי הסיבה לאשפוזם, רואים כי במחלות מסוימות אין הבדל מהותי בין השימוש בסליין לעומת תמיסה מאוזנת. לעומת זאת, במחלות אחרות הטיפול בתמיסה מאוזנת הפחית משמעותית את תופעות הלוואי לעומת השימוש בסליין.
דוגמה לכך היא חולי אלח דם (Sepsis), שהיא תגובה חיסונית של הגוף לזיהום חמור בדם שהטיפול בה מתחיל במתן נוזלים באינפוזיה. שיעור התמותה של החולים האלה עמד על 25.2 אחוז מאלה מהם שקיבלו תמיסה מאוזנת ו-29.4 אחוז מהחולים שטופלו בסליין. כלומר במחלה הזאת שיעור התמותה היה גבוה יחסית וגם השוני בין התמיסות עלה בהרבה על השוני הממוצע אצל כלל המטופלים. במחקרים אחרים נראו פחות סיבוכים בעת מתן תמיסות מאוזנות לעומת סליין אצל חולים שסבלו מפציעות קשות או שעברו ניתוח בטן פתוח.
על סמך הניסויים האלה ובדיקות נוספות, נראה שיש הצדקה לשקול לתת עדיפות לתמיסות מאוזנות על פני תמיסת הסליין. מבחינה כלכלית מחיר שני סוגי העירויים דומה, כך שהמחיר אינו שיקול מרכזי, וההבדל הקטן בין התמיסות עשוי להציל חיים רבים.
עם זאת, עדיין דרושים מחקרים נוספים שיבחינו בין סוגי מחלות ומצבים רפואיים כדי לתת המלצות ממוקדות יותר. בחירת סוג העירוי, התזמון והמינון צריכים להיבחן בזהירות כמו כל תרופה תוך ורידית אחרת. עד אז, אולי כדאי גם לנו להשקיע במחסן מלא אגוזי קוקוס.
עמית בנימין היא מסטרנטית במכון ויצמן למדע וכתבת באתר מכון דוידסון