חצוצרות: שירלי טמיר מציגה את האמת הלא מצונזרת על הורות

לפעמים קשה לי לקלוט שאני אימא, ואיך החיים שלי השתנו. נגיד פעם, כשעליתי לטיסה וראיתי את האישה הלחוצה והנוירוטית הזו, שעומדת בתור עם התינוק הצורח - סלדתי ממנה, ובו זמנית ממש ריחמתי עליה, ובעיקר, חיפשתי להתרחק ממנה ומהיצור המאיים הזה שהולך לחרב לי את הטיסה. מפה לשם האישה הזו הפכה להיות אני, ונשים אחרות עוד מעיזות להביט בי באותו מבט מבוהל שיש בו את השילוב הזה של גועל ואמפתיה.

ובמסעדה, כשהילדים מתרוצצים סביב כאילו שהם בלונה פארק, ואני לא מצליחה לשבת ללעוס ביס אחד שלם, יש את הרגע הזה שאני רואה אנשים דופקים בי מבטים. במקרה הטוב הם מחייכים אלי חיוך מזויף כאילו שלא הרסתי להם את היום, והשפתיים שלי מכירות את החיוך הזה, הקפוץ הזה. אני חייכתי את החיוך הזה לא כל-כך מזמן. וכשאנחנו נופשים במלון ובשעה שש בבוקר בעלי ואני מוצאים את עצמינו חסרי סבלנות, מידפקים על דלתות חדר האוכל כשעדין סגור, אני נזכרת בתקופה שבה היינו דובי קוטב, שבמקרה הטוב מספיקים לשתות קפה דקה לפני שחדר האוכל נסגר.

עוד בנושא:
קקי לחץ: סיפורי הגמילה הכי מחרידים ומופלאים שלכם
מה עושים עם הציורים שהילדים מביאים מהגן?
הורים? קשה לכם? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו

זה קשה להיזכר בחיים הקודמים. זה מרגיש כמו פלאשבקים מאיזה גלגול אחר, רחוק שנות אור. לפעמים אני חושדת - זה היינו אנחנו? אלו באמת הזיכרונות שלי? באמת ערב-ערב התבטלנו שעות על הספה? אשכרה יצאנו לקלאבים? דפקנו שוטים? עשינו סקס יום כן, יום למה לא? טסנו בספונטניות להתאוורר בערפל של אמסטרדם? או שאולי כל אלה זיכרונות שהשתילו לנו בתוך המוח? מה? זה קרה למט דיימונד וליאונרדו דיקפריו. עובדה. זה יכול לקרות לכל אחד. ובכלל, כשמתייחסים להורות כאל דבר שהוא טבעי וקסום, ולא ככאפה שהופכת לך את החיים, זה בעייני הדבר ההזוי. הרבה יותר מנגיד, להשתיל זיכרונות.

תקנון פעילות