למה מזריקים במקומות שונים בגוף?

הדרך הנפוצה ביותר להכניס תרופות לגוף היא בבליעה, דרך מערכת העיכול. עם זאת, תרופות שלא נספגות טוב במערכת העיכול או שמתפרקות בקלות בסביבה החומצית של הקיבה עדיף לתת בזריקה. זה נכון גם למקרי חירום שבהם צריך שהתרופה תפעל כמה שיותר מהר, בלי התיווך והסינון של הקיבה או המעיים, או שנרצה שליטה טובה יותר על המינון המגיע לאתר היעד.

כיום זריקות הן אמצעי נפוץ ופופולרי בטיפולים רבים, ובכלל זה חיסונים, מתן תרופות והרדמה. כשהרופאים מעדיפים לתת טיפול בזריקה, הם צריכים לבחור את מקום ההזרקה האופטימלי לטיפול ואת אופן ההזרקה המתאים. שלושת המסלולים העיקריים להזרקת תרופות לגוף הם דרך הווריד, השריר או תת העור. מה ההבדל בין המקומות השונים?

עוד בנושא:
כך תגרמו לילד להפסיק לפחד ממחטים
לפצל או לא לפצל? הכל על חיסוני גיל שנה
עונת השפעת: למה אתם חייבים להתחסן דווקא עכשיו?

הזרקה לווריד היא דרך נפוצה מאוד למתן תרופות. היא יעילה בעיקר עבור חומרים שאינם נספגים טוב בגוף אם הם עוברים דרך מערכת העיכול. כניסה ישירה למחזור הדם גם מאפשרת לתרופה לפעול בגוף במהירות, כשריכוז החומר בדם עולה מיד ומוזרם במהירות לכל חלקי הגוף.

כשמשתמשים בעירוי, כלומר צינור שממשיך לטפטף את התרופה למחזור הדם לאורך זמן, החומר נשאר בדם לתקופה ארוכה יותר. כתוצאה מכך הריכוז המרבי של החומר הפעיל בדם יכול להיות נמוך, אך החומר נשאר במערכת ליותר זמן. כך אפשר לשלוט על הכמות הרצויה של התרופה בגוף.

כשתרופה נכנסת ישירות לדם, החומר הפעיל שבה מדולל בדם מיד. לכן מתן תרופות דרך הווריד נחשב יעיל במיוחד עבור תרופות שעלולות לגרום גירוי אם ייכנסו לגוף בדרכים אחרות, דרך רקמות כמו השרירים או העור. כמו כן, כשצריך לתת תרופה בכמות גדולה נעדיף להשתמש בווריד, שכן יכולת הקליטה של חומרים דרך השריר או העור מוגבלת.

עם זאת, לשיטה הזאת יש גם חסרונות. לפעמים, כשחולה מגיב לא טוב לתרופה, אפשר לסתור אותה ולבלום את המשך הפעילות שלה באמצעות פחם פעיל. תרופה שניתנת דרך הווריד אי אפשר לסתור בדרך הזאת. כמו כן קיימת תמיד סכנה לזיהומים באתר הדקירה, כך שחשוב להקפיד על השימוש במחטים סטריליות ולחטא היטב את סביבת העבודה.

עלולות להתרחש גם תופעות לוואי אם התרופה נכנסת למערכת מהר מדי או שריכוזי החומר הפעיל גבוהים מדי בהתחלה. לכן, מטופלים שמקבלים תרופה דרך הווריד חייבים להיות במעקב צמוד, עם בקרה רצופה על קצב העירוי.

תרופות שנרצה שיכנסו לגוף באופן איטי והדרגתי יותר נעדיף לתת דרך השריר. יש בהקשר הזה הבדל בין תרופות שונות – תרופה מסיסה במים תגיע לדם מהר יותר מתרופות מסיסות בשומן. זה קורה כך מפני שתרופה מסיסה במים יכולה לעבור באופן סביל דרך תעלות או חורים במעטפת התא, ואילו תרופות מסיסות בשומן יעברו לאט יותר את המעטפת השומנית.

התרופה מתפשטת ממקום ההזרקה ומתפזרת בשריר, כך שהיא מתמוססת לאט ונשארת פעילה זמן רב במינון הרצוי. חיסונים היא דוגמה טובה לתרופות שניתנות דרך השריר, מפני שבחיסון נרצה ליצור תגובה הדרגתית ואיטית שתאפשר למערכת החיסון לזהות את חומר החיסון ולייצר לו נוגדנים.

בשרירים יש יותר כלי דם, ובמיוחד כלי דם גדולים, לעומת רקמות תת-עוריות, כך שזריקה לשריר תיקלט בדרך כלל מהר יותר מזריקות תת-עוריות או תוך-עוריות.

כשנותנים זריקה דרך השריר חשוב לא לפגוע בכלי דם או בעצבים, כך שהאזורים המומלצים הם שרירים גדולים רחוקים מעצמות ומכלי דם גדולים, כמו שרירי הכתף, הישבן או השריר הארבע ראשי בירך. בחירת אתר ההזרקה עשויה להיות חשובה: תרופות שנרצה שייספגו מהר נעדיף לתת דרך שרירי הרגליים, שבדרך כלל פועלים יותר משרירי הזרוע ולכן יאפשרו ספיגה מהירה יותר של החומר.

אפשרות הנוספת היא להזריק את החומר מתחת לעור. בדומה להזרקה לשריר, גם הזרקה לשכבה התת-עורית מאפשרת ספיגה איטית יותר לעומת זריקה לווריד. ברקמות תת-עוריות יש מעט כלי דם ולכן תרופות שמוזרקות אליהן נקלטות בגוף בצורה איטית ומתמשכת.

הזרקה תת-עורית היא שיטה אידיאלית לתרופות שניתנות בכמויות קטנות יחסית. כמו כן אין צורך בהכשרה מעשית כדי להזריק לשכבה התת-עורית שלא כמו זריקה לווריד או לשריר שדורשות ניסיון והכשרה.

זריקות תת עוריות עדיף לעשות באזורים גדולים של עור, כמו בצידי הבטן, שם יש שכבת עור ושומן עבה והסכנה לפגוע בכלי דם, שריר או חלל פנימי של הגוף היא פחותה. תרופות נפוצות שניתנות דרך תת-העור הן אינסולין וזריקות של חומרים נוגדי קרישה, כמו ה?פ??ר?ין.

יש גם זריקות שנתונים לתוך העור, לשכבת הד?ר?מ?יס שנמצאת מתחת לשכבת הא?פ??יד?ר?מ?יס העליונה. דרך הספיגה הזאת איטית במיוחד, ולכן זו דרך טובה להרדים באופן מקומי אזור מסוים בגוף. בנוסף, כשמזריקים חומר מתחת לעור, קל יותר לראות את תגובת הגוף לחומרים, שכן היא קרובה יותר לפני השטח. לכן הזרקה לתוך העור משמשת בין השאר לבדיקות רגישות ואלרגיה.

יעל גרופר היא דוקטורנטית במכון ויצמן וכותבת באתר מכון דוידסון