על מה רוב האנשים מתחרטים?

במשך החיים, מידה מסוימת של חרטה היא בלתי נמנעת – טעויות שעשינו, צעדים לא נכונים והחלטות לא מוצלחות הן חלק מהקיום האנושי. כולנו חשופים לשאלה מה היה קורה אם היינו עושים דבר אחד במקום דבר אחר, או אם היינו נוקטים פעולה בזמן שלא עשינו את זה. ממש כמו בפואמה של רוברט פרוסט The Road Not Taken שפעם לימדו בשיעורי אנגלית בכיתה ה'. מה שמשתנה בין אדם לאדם הוא האופן שבו אנחנו מעבדים ומתמודדים עם החרטה. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, חשבו מה החרטה הגדולה ביותר שלכם.

עוד בנושא:
האם אפשר לעזור למישהו שהחליט להתאבד?
בשקט בשקט: למה כל כך קשה לנו לשמור סודות?

חרטה אומנם נחשבת לרגש שלילי, אך היא יכולה להיות מעט קשה יותר להתמודדות מרגשות שליליים אחרים, כמו למשל עצב. הסיבה לכך נובעת משום כך שהיא מערבת תחושת אשמה על אובדן הזדמנויות, וכתוצאה מכך חיים שהיו יכולים להיות אחרים. חרטות מגיעות בכל הצורות והגדלים, בין אם מדובר בחרטה שנהגתם שיכורים, דרך חרטה שסירבתם להצעת עבודה שקיבלתם ועד ארוחת הצהריים שעשתה לכם קלקול קיבה. מה שלא יהיה, חרטה תמיד נובעת ממצב עניינים בעולם שהוא לא המצב הרצוי, והיא קשורה קשר הדוק לאחריות אישית, ולכן גם לאשמה. מחקרים שונים מצביעים על קשר בין חרטה לבין דיכאון וחרדה.

מחקרים מראים שגודל החרטה שלנו, העומק שלה אם תרצו, תלוי ביכולת שלנו לסגירת מעגל. אנחנו יכולים להגיע לזה באמצעות "שינוי שני" – מציאת הזדמנויות לבחירה מחודשת שתשנה את ההחלטה עליה אנחנו מתחרטים. במצבים שלא ניתן לשנות משום שהנסיבות אינן יכולות לחזור על עצמן, מציאת סגירת מעגל כזו היא בלתי אפשרית ולכן נחפש סגירת מעגל פסיכולוגית – על ידי מרחק מהסיטואציה ושינוי נקודת המבט, ועל ידי כך להאיר את עצמנו ואת האפשרויות העתידיות שלנו באור אחר, חיובי יותר.

באופן שאולי מפתיע קצת, רוב החרטות הן דווקא על דברים שלא עשינו ולא על דברים שעשינו, מטופשים ככל שיהיו. ברוני וויר (Bronnie Ware) היא אחות אוסטרלית שבמשך שנים טיפלה בחולים סופניים ב-12 השבועות האחרונים לחייהם. היא כתבה על העבודה שלה ועל סיפורי החולים בבלוג שזכה לכל כך הרבה תשומת לב שהיא הפכה אותו לספר בשם – "חמשת החרטות הגדולות של המתים".

ומה הופיע שם? 1. אני מתחרט שלא היה לי את האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי ולא חיים שאחרים ציפו ממני 2. אני מתחרט שלא עבדתי פחות 3. אני מתחרט שלא הבעתי את הרגשות שלי 4. אני מתחרט שלא נשארתי בקשר עם חברים 5. אני מתחרט שלא נתתי לעצמי להיות יותר שמח. המשותף לכל המקרים האלה הוא שכולם דברים שלא נעשו, ולא דברים שנעשו.

ולמרות כל זה, ולמרות התפיסה המקובלת שחרטות הן בזבוז זמן ולא יובילו אותנו לשום מקום, חרטה היא לא תמיד דבר רע.

אחד הדברים המעניינים בחרטה הוא שלא מדובר ברגש בסיסי ומולד – תינוקות לא מרגישים או מביעים חרטה, ואין לה הבעת פנים ייחודית (בניגוד לרגשות כמו שמחה, פחד או עצבות). למעשה, מדובר ברגש שנלמד בשלב מאוחר יחסית – רק בסביבות גיל 7. ואם מדובר בדבר נלמד, אפשר גם ללמוד לשנות אותו ולהשתמש בו בצורה שתועיל לנו, ולא כזו שתקשה על החיים.

דבר מעניין נוסף בחרדה הוא שהיא יכולה לעורר רגש שלילי או לחילופין, להיות חיובית ולעורר מוטיבציה לשינוי. תחשבו שוב על החרטות שלכם ותשאלו את עצמכם באיזה אופן הן השפיעו עליכם – האם הן עוררו אתכם לבחון את עצמכם ולנסות לשנות את ההתנהגות שלכם בעתיד? או שהן גרמו לכם לזרוק את המגבת לזירה ולהיכנע? כמו רוב הדברים, זה תלוי באישיות.

קבוצת חוקרים בראשות בארי שוורץ בדקה את הנושא הזה ותיארה שתי קבוצות – "ממקסמים" (maximizers), כאלה שממוקדים תמיד בלבחור את הדבר הנכון ובעלי סטנדרטים גבוהים, ו"מסתפקים" (satisficers) שהיו מוכנים לקבל בחירות "טובות מספיק". התוצאות היו קצת מפתיעות – דווקא חברי הקבוצה השנייה, שהסתפקו בבחירות טובות מספיק, היו מועדים פחות לחרטה.

חברי הקבוצה הראשונה היו רגישים יותר להשוואות חברתיות, דאגו יותר אם בחירות של אנשים אחרים היו טובות יותר משלהם והתעקשו שהם תמיד משיגים את התוצאות הטובות ביותר. למרות שבאופן אובייקטיבי התוצאות שלהם היו טובות יותר משל חברי הקבוצה השנייה, הם היו פחות שמחים ושלמים עם הבחירות שלהם והביעו יותר חרטה.

אז מה אתם, ממקסמים או מסתפקים? אותה קבוצת חוקרים השתמשה בסולם המדידה הזה:

1. בכל פעם שאני בוחר משהו, אני סקרן לדעת מה היה קורה אם הייתי בוחר אחרת.

2. בכל פעם שאני בוחר משהו, אני מנסה לקבל מידע על איך יצאו בחירות אחרות.

3. אם אני עושה בחירה שיוצאת טוב, אני עדיין מרגיש תחושה קלה של כישלון אם אני מגלה שבחירה אחרת יצאה יותר טוב.

4. כשאני חושב על החיים שלי, לעיתים קרובות אני מעריך הזדמנויות שסירבתי להן.

5. כשאני מקבל החלטה אני לא מסתכל לאחור.

הסולם מתחיל עם דלת פתוחה לרווחה שרק מחכה לחרטה, ומסתיים בדלת סגורה הרמטית. בסופו של יום, כולנו נתחרט מתישהו על משהו שעשינו או לא עשינו או אמרנו או לא אמרנו. אבל הדבר הכי חשוב הוא לוודא שחרטה דוחפת אותנו לפעולה ולהכרה עצמית גדולה יותר, ולא גורמת לנו להתבוסס בבוץ.