הספר שמשמיע את קולן של הנשים שמתחרטות שהביאו ילדים לעולם

בין שלל הגילויים והאמירות ב"בכייה לדורות – חרטה על אימהו?ת", חושפת אורנה דונת את קיומה של קבוצת הפייסבוק "I Regret Having Children". השימוש במונח "חושפת" אולי לא מדויק, הקבוצה הזאת הרי קיימת בפומבי וגלויה לציבור כבר זמן מה – אבל ההתוודעות של אלה שלא הכירו את עצם קיומה, ובמיוחד עצם הכותרת הברוטאלית שלה, מעוררת חוסר נוחות. השאלה הקלאסית למקרה הזה של חרטת אימהות, שהוא בגדר טאבו חברתי, היא "האם יש לך אומץ להסתכל בעיניים של ילדייך ולספר להם שהם בעצם טעות?"

עוד בנושא:
הורות מוסיפה שנתיים שלמות לתוחלת החיים
חיי שרה: האם זה אגואיסטי ללדת בגיל 50 פלוס?
ילדים פוגעים ביצירתיות? התשובה המדהימה של האמא הזאת

בסוגיה המורכבת הזאת, יחד עם סוגיות רבות אחרות, דנה דונת בספרה השני בנושא הורות, אחרי "ממני והלאה" שראה אור ב-2010. אם אז עסקה דונת בבחירה הלא פופולארית והמודעת לא להיות הורה, הפעם המחקר שלה פונה למגדר הנשי ומצביע על תופעה מאוד לא מקובלת – מה קורה כשאת כבר אימא, אבל מבינה שלא באמת רצית בכך.

זו מחשבה שנשים רבות לא יעזו להעלות אפילו בתאים האפלים של המוח, אבל היא קיימת. מאז שהתרחב עולם המדיה בצורה חסרת פרופורציות, שלא לומר פולשנית, החלו לעלות תהיות רבות בנושא הורות. הקבוצה "I Regret Having Children" מייצגת, אולי, את הפן הקיצוני ביותר, אבל הקשת מלאה בדעות. יש כיום יותר ויותר נשים שלא מסגירות את העובדה שקשה להן. 23 מהן ראיינה דונת, והביאה מסמך אותנטי, שממנו עולה תמונה שמנתצת את המיתוס השוכן בקרב רובנו: לא כל אחת מקבלת את הרעיון של להיות אם, גם לאחר שהפכה לכזאת.

דונת מביאה שלל ראיונות, ציטוטים ממקורות וסימוכין. כמו כל ספר מחקרי, גם פה גודש המלל מעיק והופך לעתים למסה ארוכה ומשעממת. עם זאת, הטיעונים שהיא מעלה אינם קונבנציונליים וברורים מאליהם. קשה להתייחס אליהם בביטול. דונת אינה פונה רק לנשים עצמן ול"קבוצות ההאשמה" הקלאסיות כלפי נשים שאינן רוצות ילדים לפני ואחרי לידתם (גברים, מטיפים דתיים, לחצים משפחתיים, נשים שנהנות מאימהות וכו'), אלא גם לזרמים שפחות היית מצפה שיופיעו בספר שכזה.

למשל, פמיניזם. אפילו קו החשיבה הליברלי ביותר כלפי נשים אינו חודר לרזולוציות העמוקות הללו. "אימהות נוטה להיתפש גם בזירה הפמיניסטית על גווניה כממלכה מיתית", כותבת דונת, "ששוכנת מחוץ ומעבר לטווח אנושי של חרטה". בכך, בעצם, שוללת דונת טיעון שעלול לעלות כנגד הרעיון שמאחורי המחקר שערכה: טיעון שוויון הזכויות וההזדמנויות, האשמת האב בכך שאינו מאפשר לאם ליהנות מתפקידה. כן, יש בספר גם נשים שמדברות על תפקודם הקלוקל של האבות, אבל אין קשר בין כל אלה לבין חרטה על הבאת ילדים.

עוד לפני שהוציאה לאור את "ממני והלאה", הייתה לי התכתבות קצרה עם דונת. העמדות שלה בנושא הרשימו אותי, היא אמרה בקול רם את מה שרבים לא מעזים. הניסיון שלה לצאת כנגד מוסכמה חברתית ואף לכנות אותה בשם הנגטיבי, לכאורה, "אלהורות" (מילה שדונת היא בין האחראיות לקיומה ולקידומה, אם כי טרם הוכרה על ידי האקדמיה) נראה אמיץ מאוד לפני שבע שנים. אז הייתה לי עמדה ברורה כנגד הבאת ילדים לעולם, כך שהיה קל להתחבר לרעיון של דונת, במיוחד לאור הלחצים החיצוניים שהופעלו וה"חכה, יהיו לך" המו?כ?ר. גם היום, בגיל 43, עמדתי לא השתנתה, אבל בחלוף הזמן נראה שיותר ויותר אנשים מתחילים להבין את הרעיון הקיים באלהורות. הגישה של "לי לא יהיו ילדים" מתחילה להיות מקובלת, לפחות כך זה נראה ככל שאתה מתבגר, ואנשים מאמינים ברצינות כוונותיך.

עם זאת, בחרטה גלויה על ילדים קיימים טרם נתקלתי, וספק אם מישהו מאיתנו שמע על כך בשיחה פתוחה. זה כל כך אסור, שאיש ובעיקר אישה לא יעזו להעלות זאת על דל שפתיהם. באחד המקרים, מספרת דונת על יולדת שהעזה לומר לאחות כי היא לא מרגישה בנוח עם היותה אם וזכתה לעוינות מצד הצוות הרפואי וכתוצאה מכך ולמעקב של עובדת סוציאלית. במקרים אחרים מעלות מתראיינות מחשבות קשות ואיומות. "פנטזיות שהוא חולה ומת – עד עכשיו יש לי כל הזמן. כל הזמן", מסבירה אחת מהן, "זה נורא מה שאני הולכת להגיד לך, זה נורא, אני בטח אחלום על זה הלילה – אבל אם יקרה לו משהו, אני אמות... אבל במקום מסוים תהיה לי הקלה. אני יודעת את זה. זה נורא, אני יודעת שנורא להגיד את זה, אבל זו האמת. הפנטזיות האלה שהוא מת – זה נורא קשה לסבול את זה, וזה כל הזמן".

אכן קשה לסבול את זה, הן מבחינת השומע והן מבחינת המשמיע, אבל מרואיינת זאת, יחד עם מרואיינות אחרות "מתונות" יותר, עוזרת לפרום את הפרדוקס שרבים תוהים לגביו: העובדה שאינך רוצה להיות אם לא אומרת שאת לא אוהבת את הילדים שלך. העובדה שאינך רוצה אותם שם, אין בה כדי להעיד שאת לא מביטה בעיניהם, מרגישה חמלה, מחבקת ומתפקדת כמו כל אם אחרת. זו נקודה שחשוב היה לדונת להבהיר, מאחר שהרוב הכמעט מוחלט סבור שחרטה על הורות פירושה חוסר יכולת לתפקד כאם.

באופן קצת מפתיע, אולי, מעבר להתכתבותו הברורה עם אימהות בפועל, "בכייה לדורות" פונה אפילו יותר מ"ממני והלאה" דווקא לנשים בשלב של לפני, אלה שמתלבטות האם להיות אימהות. זאת, משום ש"ממני והלאה" עדיין מותיר בעינו את עניין ה"כשיהיה לך ילד – תביני". עדיין יש מקום לדפוס המחשבה המתנשא, לפיו אם את לא חושבת עכשיו שאת צריכה להיות אימא, פשוט תהיי כבר אימא ותגלי את הסיפוק שבתפקיד. במקרה של "בכייה לדורות" מדובר בפעולה שכבר נעשתה ובכל זאת זכתה מצד היולדת לתחושה שהילד הרס לה את החיים. חלק מהמרואיינות, אגב, כן רצו ילדים.

ואם אתם עדיין בטוחים שתפקידה של אישה בעולם הזה הוא להיות רחם לאומי ושחובתה ליהנות מכך, אתם לא לבד. יש לכם שותף נאור לדעה הזאת – שליט טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שביום האישה הבינלאומי ב-2016 אמר: "אישה היא קודם כל אימא. אי אפשר לשחרר נשים אם זה בא על חשבון התא המשפחתי".

ידיעות ספרים, 272 עמוד