שיר של דם וגנים: המדע של משחקי הכס

אחד המאפיינים של הסדרה "משחקי הכס" הוא הדם. בין אם זה הדם שזורם בעורקי הדמויות ומגדיר את הבית שהן שייכות אליו ובין אם זה הדם שנשפך כמים באין ספור סצנות אלימות. לכבוד עליית העונה השביעית של הסדרה בחרנו להסתכל מזווית מדעית על חמש תופעות והתרחשויות המופיעות בה.

עוד בנושא:
התופעות הרפואיות הכי מוזרות בעולם
חידון מחלות מהספרים: מאיזו מחלה מתה בת' מנשים קטנות?
קרוהן והשמנת יתר: מאילו מחלות סבלו הנשיאים האמריקאים?

"היה משפט אחד שהוא חזר עליו שוב ושוב - הזרע חזק"

ג'ון ארין, ונד סטארק אחריו, גילו את התבנית הבאה: כאשר גבר מבית ברת'יאון, כמו המלך רוברט, נשוי לאישה מבית לאניסטר, לילדים יש שיער שחור, ולא זהוב כמו ללאניסטרים. במונחים מודרניים, אפשר לומר שהגן לצבע שיער שחור הוא דומיננטי: כאשר ילד מקבל גן לשיער שחור מאביו, וגן לשיער בלונדיני מאמו, שערו יהיה שחור. אך הילדים הרשמיים של רוברט הם כולם זהובי שיער – האם זה אומר שהם אינם בעצם ילדיו? זה מה שסטארק וארין ניסו לבדוק באמצעות איתור כמה שיותר מילדיו הלא-חוקיים של רוברט.

השיטה הזו עשויה להיות יעילה יותר ממה שאפשר לחשוב. השיער השחור של רוברט יכול לנבוע מכך שיש לו שני עותקים לג?ן לשיער שחור, אך גם מכך שיש לו עותק אחד לשחור ואחד לבלונדיני, שכן הגן השחור הוא דומיננטי. אם האפשרות הראשונה נכונה, לרוברט לא יכולים להיות בשום פנים ואופן ילדים בלונדינים. באפשרות השנייה, ובהתחשב בכך שסרסיי היא בלונדינית, יש סיכוי של חמישים אחוז שהילד שלהם יהיה בלונדיני. הסיכוי שכל שלושת ילדיהם יהיו בהירי שיער, במקרה זה, הוא אחד לשמונה – לא עד כדי כך קטן.

השאלה היא לפיכך אם לרוברט יש שני עותקים של הגן לשיער שחור, או עותק אחד מכל ג?ן. ככל שנמצא יותר ממזרים ששערם שחור, כך נוכל לדעת בוודאות גדולה יותר שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. לעומת זאת, מספיק ממזר אחד זהוב-שיער בשביל לקבוע בוודאות שרוברט נושא גן בלונדיני, וכך אולי לזכות את סרסיי מאשמת בגידה.

מהספרים אנחנו יודעים על שבעה ממזרים שחורי שיער. האם זה מספיק בשביל לקבוע את הרכב הגנים של רוברט? תלוי איזו רמת ודאות מחפשים. זה הספיק לסטארק בשביל להתעמת עם סרסיי – ואת הסוף כולנו יודעים.

"במשך מאות שנים השיאו בני טארגריין אח לאחות, השושלת חייבת להישאר טהורה. דמם היה דם המלכים, הדם המוזהב של ואליריה העתיקה, דם הדרקון. דרקונים אינם מזדווגים עם חיות השדה, ובני טארגריין לא מערבבים את דמם עם זה של אנשים נחותים"

גילוי עריות, במיוחד בין אח לאחות, הוא אחד המוטיבים החוזרים בספרים ובסדרה. בית טארגריין עשו זאת בגלוי, אך סרסיי וג'יימי נאלצים לשמור על אהבתם בסוד, שכן יחסים כאלו אסורים על פי הדתות בווסטרוז. גם בעולם שלנו, ברוב המוחלט של התרבויות האנושיות יחסים בין אח ואחות נחשבים לחטא. האם יש לכך הסבר ביולוגי?

ייתכן שכן: אנו יודעים שמחלות גנטיות נפוצות יותר בקבוצות שבהן בני משפחה מתחתנים זה עם זה. הסיבה לכך היא מוטציות רצסיביות, כאלה שבאות לידי ביטוי רק אם הן מופיעות בשני העותקים של הג?ן, זה שהתקבל מהאם וזה שהתקבל מהאב. כאשר בני הזוג הם קרובי משפחה ויש להם ג?נים משותפים, גדל הסיכוי ששניהם נושאים את אותה מוטציה, וכך גם עולה הסיכון שצאצאיהם יקבלו שני עותקים שלה וילקו במחלה. ככל שבני הזוג חולקים יותר גנים – כלומר, שקרבתם המשפחתית גדולה יותר – כך הסיכון גדול יותר.

אולי כדי למנוע פגמים גנטיים, מחקרים בפסיכולוגיה מעלים שבני אדם פשוט אינם נמשכים לאנשים שאיתם גדלו מילדות, בין אם יש ביניהם קרבה גנטית ובין אם לא. אפקט ווסטרמארק (Westermarck) הוא השם שניתן לאותו חוסר משיכה, והוא נראה אצל אחים חורגים שגדלו בבית אחד, וגם אצל ילדי קיבוצים שחיו וישנו עם בני גילם בבתי ילדים. לעומת זאת, אחים ביולוגיים שגדלו בנפרד בהחלט עשויים להימשך אחד לשני.

"הטארגריינים תמיד רקדו קרוב מדי לשיגעון. המלך ז'האריס אמר לי פעם כי שגעון וגדולה הם שני צדדים של אותו מטבע. כאשר טארגריין נולד, האלים מטילים מטבע והעולם עוצר את נשימתו לראות כיצד הוא ינחת"

אם נישואי קרובים מעלים את הסיכון למחלה גנטית, האם יכול להיות ש"הכתם" של בית טארגריין, נטייתם לשיגעון, מקורה בגנים שלהם?

כשמדברים על מלכים משוגעים אי אפשר שלא להיזכר במלך בריטניה ג'ורג' השלישי. המלך סבל מאפיזודות שבהן דיבורו היה מבולבל והתנהגותו מוזרה, ונאלץ לפרוש לתקופות ארוכות מתפקידו. קשה לאבחן מישהו שמת לפני כמעט 200 שנה, אבל על סמך הדיווחים מתקופתו טענו פסיכיאטרים בשנות ה-60 (של המאה ב-20) שהמלך סבל מהמחלה הגנטית פורפיריה.

במחלה זו חומרים הנקראים פורפירינים, המשמשים בין השאר להובלת חמצן בתאי הדם האדומים, מצטברים בגוף וגורמים לנזק לעור ולמערכת העצבים. הם עשויים לגרום לכאבים, הקאות, וגם בלבול והתקפים דמויי אפילפסיה. אפשר לאבחן את המחלה על פי צבע השתן, שהופך סגול בחשיפה לשמש. זו אחת הסיבות העיקריות לסברה שהמלך ג'ורג' לקה בפורפיריה: דווח שהשתן שלו היה כחול-סגול.

מחקרים מאוחרים יותר הטילו ספק באבחנה הזו. ניתוח של מכתביו מהתקופות בהן היה חולה מעיד יותר על אדם בשלב המאני של הפרעה דו-קוטבית: המלך כתב במשפטים ארוכים, צבעוניים, שלעיתים כללו 400 מילה ורק שמונה מהן היו פעלים. גם הדיווחים של אנשי חצרו כי הוא היה מדבר ללא הפסקה במשך שעות, מתאימים להתקף מאני. ומה בדבר השתן הסגול? הצבע, אומרים החוקרים, יכול היה לנבוע דווקא מתרופות שהמלך קיבל, שהופקו מהפרח גנציאנה.

המוטציות הגנטיות הגורמות לפורפיריה, בכל מקרה, לא נמצאו אצל קרוביו של המלך החיים כיום. בדיקות גנטיות לאבחון של הפרעה דו קוטבית עדיין אינן קיימות, אף שהחוקרים סבורים שיש בסיס תורשתי למחלה.

ומה עם אריס, "המלך המשוגע" של ווסטרוז? עד שנעשה גם לו בדיקות גנטיות, או לפחות נסתכל בסיר הלילה שלו, המקור לשיגעונו יישאר עלום.

"הוא שמע שיש שלושה טיפולים טובים לקשקשת אפורה: גרזן, סכין וחרב"

הקשקשת האפורה היא מחלה נוראה, מדבקת במגע וחשוכת מרפא בעולם של משחקי הכס. המחלה מתבטאת בקשקשים אפורים שמתחילים להופיע באזור ההדבקה ומתפשטים משם לכל הגוף. העור מתאבן ולאחר מכן גם האיברים הפנימיים, והחולה מאבד את שפיותו ומת בייסורים. לשמחתנו הרבה, מחלה כזאת לא קיימת במציאות אבל יש מחלות עם תסמינים דומים כמו למשל "תסמונת איש העץ". זו תסמונת גנטית נדירה הפוגעת במערכת החיסון וגורמת לחולים להיות רגישים במיוחד לנגיף הפפילומה ולהצמיח גידולים יבשים על גפיהם ולפעמים גם על הפנים. המחלה עצמה אינה קטלנית אבל היא עלולה לגרום לסיבוכים רבים, בייחוד מתהליכי הסרה של הגידולים.

מחלה אחרת היא מחלת האבעבועות השחורות שגורמת לכיסוי העור בנגעים רבים ובדומה לקשקשת גם היא מדבקת במגע וקטלנית (אם כי לא בצורה ודאית כמו הקשקשת). נגיף הכלבת לעומתה לא גורם לנגעים אבל כן פוגע במערכת העצבים וגורם להתנהגות תוקפנית שמעודדת הדבקה נוספת (בנשיכה), כמו הקשקשת האפורה, גם הכלבת קטלנית מאוד – 100 אחוזי תמותה למי שאינו מחוסן.

אצל ילדים יש לקשקשת האפורה ביטוי חלש יותר כפי שראינו אצל שירין, בתו של סטאניס. המחלה גורמת אצל הילדים לנגעים בעור, אבל הגוף מצליח להתגבר עליה וילדים כאלה חסינים מהמופע הקטלני של המחלה. במציאות יש לא מעט מחלות שיש להן מופע קל יותר בילדות מאשר בבגרות כמו אבעבועות רוח, ומבוגרים שחלו בילדותם יהיו חסינים בפני המחלה בזכות יצירה של תאי זיכרון במערכת החיסון.

"הוא לא היה דרקון. אש לא יכולה להרוג דרקון"

אחד המאפיינים הבולטים והמרהיבים בסדרה הוא הדרקונים של דאינריז. שלוש לטאות ענקיות מעופפות שממטירות אש משמיים על כל מי שמעז להתנגד לה. נתחיל מהמובן מאליו – אין ולא היו זוחלים ענקיים מעופפים ויורקי אש, אבל היו דברים אחרים דומים – פחות או יותר.

נתחיל מזוחלים ענקיים מעופפים: ככל שיצור יהיה גדול וכבד יותר הוא יצטרך כנפיים גדולות יותר וכמובן יהיה עליו להשקיע יותר אנרגיה כדי להתרומם מעל האדמה. היצורים המעופפים הגדולים ביותר שחיו על פני כדור הארץ היו הקוואצלקואטלוס: זוחלים מסדרת הפטרוזאורים שחיו לפני כ-66 מיליון שנים.

הקוואצלקואטלוס לא היה כבד בצורה קיצונית (70-250 ק"ג בערך) אבל היו לו צוואר ארוך מאוד ומוטת כנפיים אדירה – כ-10-20 מטרים. הוא לא היה גדול כמו הדרקונים בסדרה, אבל יש לכך סיבה: בעולם האמיתי דרקון כזה לעולם לא היה מצליח להתרומם מהאדמה בשל משקלו.

לגבי יריקת האש, בטבע יש יצור שמסוגל "לירוק אש": חיפושית ששמה מפציצנית מרעישה (Brachynus crepitans). לחיפושית המפציצה יש מאגרים של שני חומרים – מי חמצן וחומר בשם הידרוכינון. ערבוב של שני החומרים הללו גורם לפליטת אנרגיה רבה, שמחממת את הנוזל שנוצר.

כאשר החיפושית חשה בסכנה היא מזרימה את שני הנוזלים ל"תא הפיצוץ" שם הם מתערבבים ומתלהטים, ואז היא מתיזה על מי שמאיים עליה את הנוזל הלוהט והמעשן, בליווי קול נפץ. ההתזה נעשית בפרצים מהירים, ככל הנראה כדי לאפשר לתא הפיצוץ להתקרר בין מתז למתז. המנגנון הזה עובד היטב: לחיפושית אין טורפים רבים המסוגלים לעמוד בפני הסילון הלוהט שהיא מפרישה.

הציטוטים בכתבה הם תרגום חופשי של משפטים מסדרת ספרי "שיר של אש ושל קרח" מאת ג'ורג' מרטין

ד"ר יונת אשחר וד"ר ארז גרטי, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע