פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדוע חלק מילדי הדור השני סובלים מפוסט טראומה ואחרים לא?

      חוקרים מאוניברסיטת חיפה ביקשו לבדוק מדוע יש צאצאים לניצולי שואה שמראים סימני פוסט טראומה בעוד אחרים לא, וגילו את המנגנון של העברת "מטען השואה" מהורים (אמהות, ליתר דיוק) לילדיהם

      קיר תמונות במוזיאון השואה בוושינגטון (ShutterStock)
      קיר תמונות במוזיאון השואה. הזכרונות לא מדלגים על דור (צילום: shutterstock)

      עבור מאות אלפי ניצולי שואה החיים כיום במדינת ישראל, אימי השואה נוכחים מדי יום ולא מעט מהם סובלים מתסמיני הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD): הם חווים מחדש את הטראומה שעברו בסיוטים, נמנעים מלדבר על החוויה ועשויים להגיב בעצבנות ובבהלה לאור עוררות מחודשת של הטראומה. ומה לגבי בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה?

      מאות מחקרים וספרים ניסו לענות על השאלה האם קיימת העברה של תסמיני הפוסט-טראומה מניצולי השואה לילדיהם, וישנו ויכוח ער בקרב חוקרים ומדענים האם העברה זו קיימת או לא. המצדדים טוענים כי ישנה "העברה בין-דורית" של תסמיני הטראומה בחלק מהמקרים, כאשר ילדים מזדהים, מחקים או משליכים מהטראומות של הוריהם על חייהם עצמם.

      עוד בנושא:
      70 שנים אחרי: איך השואה ממשיכה להשפיע גם על בני הדור השלישי
      שמש נצחית בראש צלול: חוקרים הצליחו למחוק זיכרונות רעים
      ה-FDA אישר מחקר על אקסטזי כטיפול לפוסט טראומה

      חוקרים ממגוון תחומי ידע מנסים להתחקות אחר סבך צפוף של גורמים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים, התנהגותיים וגנטיים שמרכיבים את המנגנון המורכב הזה, ולבדוק את דפוסי פעילותו על בני הדור השני לשואה.

      מה גורם לאנשים המסוימים הללו להיות יותר פגיעים מאחרים?

      ד"ר סוניה לצטר-פאו, מרצה בחוג למדעי הזקנה (גרונטולוגיה) באוניברסיטת חיפה, פגשה לא מעט ניצולי שואה הסובלים מחוויה פוסט-טראומטית, ופגשה בבני ובנות דור שני לשואה שהראו תסמינים פוסט-טראומתיים, אך מנגד פגשה גם בצאצאים לניצולי שואה שלא הראו את אותם תסמינים, והיא תהתה מה מבדיל ביניהם. "הנושא הזה היה לי חשוב. כשעבדתי בטיפול באנשים שהם בני הדור השני לשואה, ראיתי שיש אנשים שהם פגיעים במיוחד, ואחרים שאינם, ועניין אותי לדעת יותר על מקור הפגיעה הזו, מה גורם לאנשים המסוימים הללו להיות יותר פגיעים מאחרים", אמרה ד"ר לצטר-פאו בשיחה עם וואלה! בריאות.

      טקס זיכרון באושוויץ-בירקנאו, פולין, 27 בינואר 2016 (רויטרס)
      טקס זיכרון באושוויץ-בירקנאו (צילום: רויטרס)

      בעבר חקרה ד"ר לצטר-פאו זכרונות חודרניים בקרב ניצולי שואה, תופעה פסיכולוגית שכיחה הגורמת לקשיים בריכוז וניתוק רגשי, כמו גם חסימת קשרים בין-אישיים, אלמנטים שעלולים להיות משמעותיים ביותר ביחסים שלהם עם ילדיהם. "אנשים שסובלים מזכרונות שעולים להם באופן בלתי רצוני ומתקשים לשלוט בהם מראים יותר סימפטומים נפשיים של סטרס ולחץ וגם חולים יותר", הוסיפה.

      עם הרקע הזה יצאה לחקור את הנושא, יחד עם פרופ' פרלה ורנר. במסגרת המחקר רואיינו 172 צמדים של הורה ניצול שואה הסובל מזכרונות חודרניים ובנם או בתם הבכורה, לאחר שמחקרים בתחום הראו כי בנים ובנות בכורים יותר פגיעים להעברה פוסט-טראומטית. הם העבירו שאלונים מפורטים עם עשרות שאלות, לניצולים – באשר למצבם הפיזי והנפשי והחוויות שעברו בזמן השואה, ואז שאלו את בני הדור השני שאלות ספציפיות לגבי מצבם הרגשי. "אצל הדור השני שאלנו שאלות כמו 'עד כמה חשתי את הכאב של אמי או אבי ניצולי השואה', 'עד כמה הרגשתי שהייתי צריך להגן עליו/ה', כעשרים שאלות העוסקות בקשר בין ההורה ניצול השואה לילד, למטען השואה של ההורה והעברתו לדור השני", לדברי ד"ר לצטר-פאו.

      החוקרים מצאו כי ככל שהילדים לניצולי השואה חשו חזק יותר שהנטל ההורי – הניסיון לעזור להורים להתמודד עם חוויותיהם לאחר שנהיה מודע אליהן – עבר אליהם, כך התגברו תסמיני הפוסט-טראומה שהציגו.

      אמהות העבירו את "מטען השואה", אבות דווקא לא

      הממצא המרכזי שעלה מהניתוחים שערכו החוקרים היה כי בעוד שלא נמצאו מקרים בהם אב ניצול שואה העביר את "מטען השואה" אל ילדיו, אמהות ניצולות שואה שאיבדו את אחד מהוריהן או שניהם בשואה העבירו את מטען החוויות לבן או הבת הבכורים, באופן שהשפיע על רווחתם הנפשית הכללית. "אצל ילדי אותן נשים מצאנו יותר סימפטומים רגשיים של דכדוך, פוסט-טראומה וגם סימפטומים גופניים, הבריאות הפיזית שלהם עשויה להיות פחות טובה והם עשויים לסבול מיותר מחלות", אמרה לצטר-פאו.

      היא מסבירה כי לדעתה הדבר קשור לאופן עיבוד הטראומה ולאחר מכן לחוסר היכולת לשתף בחוויות כשהפכו לאמהות צעירות במדינה הטרייה שניסתה להדחיק את זכרון השואה. "ראיינו הורים שהיו ילדים בתקופת השואה, מגיל ממש צעיר עד גיל 12 בתקופת השואה. יש ילדים שלא ידעו שהורים שלהם נרצחו והם גילו את זה בדרך זו או אחרת, אף אחד לא הסביר להם בדיוק מה קרה ולא הייתה כמובן אז, בתקופת השואה, אפשרות של ממש לעבד את המוות של ההורים".

      "זה משפיע על האופן שבו אותן ניצולות שואה מגדלות ילדים. האישה יולדת ובאופן טבעי היא חושבת על המשפחה שלה, ההורים שלה, ואני מניחה שכל אותם רגשות, רובם שלא במודע, הם דברים שמעיקים, ושהם מתמודדים איתם. כמו כן מדובר בנשים שילדו בארץ אחרי השואה, בשנות החמישים והשישים, הן עוד לא לגמרי התאקלמו והיו חלק מהתרבות, כל המכלול של החוויות הללו גרם לנשים לחוש די לבד עם תחושת ההורות החדשה", הוסיפה.

      לדבריה, חסר היכולת לשתף את הרגשות, הגעגועים למשפחה עם הולדת התינוק, כל אלה נאגרים ומשפיעים על התנהגותה ובהכרח גם על האופן בו ילדה גדל. "כשכל המטען הזה נשאר אצל האם והיא לא יכולה לבטא את זה, זה גורם לה להיות עצובה וכואבת יותר, להתגעגע, להיסגר. השמחה היא לא שמחה מוחצנת, וזה משפיע על הרגשות של הילד", הסבירה, "אותו ילד מחפש את החיוך של האמא, את האישור המילולי או הבלתי מילולי של אהבת אם שאינו שם וכבר מתחיל משלב מוקדם לחוש שיש משהו שצריך להזהר איתו, לא לפגוע או להכאיב, תוך פיתוח מנגנון של רצון להגן על האם ולהיות שם בשבילה ופחות לחשוב על עצמו".