נראה שבשנים האחרונות כולם מדברים על אותנטיות - החל מחומוס ושמן זית, דרך לבוש ועד לפוליטיקאים - כולם מנסים "למכור" את עצמם כ"הכי אותנטיים". מנגד, נראה שהמילה הזו עברה קצת התעללות, ולעיתים קרובות מדי נעשה בה שימוש שגוי שנועד להיות אמצעי מכירה ולא יותר.
עוד בנושא:
שומרים בבטן? זה מה שההדחקה באמת עושה לנפש שלכם
האם בכל אחד מאיתנו מסתתר פסיכופט?
שוב השקר הזה: מה הסיבה שגורמת לאנשים לשקר?
רוצים דוגמה? חפשו באינסטגרם את ההאשטאג authenticity# ותקבלו שפע תמונות של אנשים שנראים כאילו הם חיים בחופשה מתמשכת: נופים יפים מדי, ארוחות צהריים שמצטלמות נפלא, בגדים מהאופנה הכי חמה שלא שמעתם עליה. באופן אירוני למדי, מאחורי אותן התמונות עומדות שעות ארוכות של תכנון, העמדה מדויקת וצילום, לא בדיוק הדבר שאליו מתכוונים כשאומרים אותנטי. תחת האשטאג הזה כנראה לא תמצאו אדם מרוח על הספה בטרנינג מול הטלוויזיה. אז מה כאן יותר אותנטי?
כמה הצורך באותנטיות משפיע על החיים שלנו? מספיק כדי שדונאלד טראמפ יגיע לנשיאות ארה"ב כשהוא מבטיח פוליטיקה מסוג חדש ונטול פילטרים, בעודו נוטש את תדרוכי התקשורת הרשמיים ומצייץ הכל בחשבון הטוויטר שלו. גם אצלנו, יאיר לפיד הבטיח פוליטיקה חדשה שתחזור לערכים אותנטיים וכך זכה לתמיכה ציבורית מרשימה. "היו נאמנים לעצמכם" היא סיסמה שנשמעת כמעט מכל כיוון, אבל האם באמת יש אני אותנטי כזה שחי עמוק בכל אחד מאיתנו? ואם כן, האם הוא כזה שתרצו לפגוש ולהתחבר אליו?
אמנם זה נתון למחלוקת פילוסופית ופסיכולוגית, אבל סביר להניח שאין לנו "עצמי" אחד קבוע ומהותי, אלא שאנחנו בעלי אוסף של תכונות ונטיות שמשנות צורה ויודעות עליות ומורדות. הצורות השונות האלה של העצמי שלנו נלחמות אחת בשנייה על הדומיננטיות במצבים שונים, אבל גם אם נניח שעצמי אותנטי ומהותי כזה קיים, מי אמר שאותה גרסה לא מצונזרת ולא מפולטרת שלנו, בניגוד לעצמי המרוסן שאנחנו מראים לעולם, היא הגרסה הטובה יותר?
אז איפה עובר הגבול בין אותנטיות לגסות?
הבסיס הרעיוני של אותנטיות הוא שנתנהג בהתאם למה שאנחנו מרגישים, וזה רעיון מבורך. אבל האמת היא שהתפקוד האישי שלנו ותפקוד החברה תלויים לא מעט דווקא ביכולת שלנו להפריד בין שני הדברים האלה. העצמי האותנטי שלי היה מעדיף לפעמים להישאר בפיג'מה ולא לצאת מהבית, הוא היה רוצה לפעמים לזרוק משהו על החתול של השכנים ולהתעלם מהם בחדר המדרגות. הוא לא עושה את זה הודות להתערבות עקשנית של העצמי הפחות אותנטי שלי, ואולי גם יותר בוגר, שמונע ממני להפוך למפלצת אנטי סוציאלית שצועקת לשכנים שלא ידברו איתי לעולם וטורקת את הדלת.
אל תבינו אותי לא נכון, "להיות נאמן לעצמך" היא מנטרה מצוינת, ואותנטיות היא משהו שלכולם כדאי לתרגל. אבל, וזה אבל שחשוב לשים אליו לב, "להיות נאמן לעצמך" יכול להפוך מהר מדי ובקלות מדי ל"אני מתעדף את הצרכים והרגשות שלי לפני הצרכים והרגשות של אחרים ויהי מה". אם אנחנו רוצים לחיות בחברה נעימה, תרבותית וסובלנית, אנחנו צריכים לבדוק באופן מתמיד את אותו עצמי אותנטי, להיות ערים להטיות שמשפיעות עלינו ולנשוך את הלשון לפעמים כפילטר לדברים שאנחנו אומרים ועושים, פשוט משום שהם יכולים להיות פוגעניים ואידיוטיים. אם כולם יסתובבו בעולם ללא הפילטרים האלה, נקבל חברה שמורכבת מאנטיפטים שאיכפת להם אך ורק מעצמם.
אף אחד לא אומר שאתם צריכים להתחיל לחיות בשקר בכל אספקט של החיים והאמונות שלכם, אבל ככלל, חוסר אותנטיות זוכה לפעמים להערכה נמוכה מדי. לפעמים עדיף להיות מנומסים יותר, ואותנטיים פחות.