אף אחד לא אוהב אנשים צבועים, זה די ברור. אבל אם עוצרים לרגע לחשוב על זה, זה כמעט מוזר כמה אנחנו שונאים אותם. מה יש בצביעות שמעורר בנו רגשות שליליים וחזקים כל כך?
בואו נתחיל מההגדרה. צביעות היא למעשה טענה שיש לנו אמונות או סטנדרטים מוסריים כלשהם שההתנהגות שלנו לא תואמת אליהם. או במילים אחרות - העמדת פנים. למשל, אם אדם טוען שהוא בעד חקלאות וגידול בקר אנושי, אבל בולס המבורגרים מפוקפקים שקנה באיזה ואן חשוד בסמטה חשוכה, ההתנהגות שלו צבועה. אבל רגע, אותו אדם יכול להגיד להגנתו שאין לו מושג ממה אותו המבורגר עשוי, אבל לפחות הוא מקדם מסר חשוב וראוי. המדע והחוויה שלנו לעומת זאת טוענים אחרת: לא רק שזה לא יותר טוב מכלום, למעשה זה גרוע יותר אנחנו שונאים צביעות יותר מאשר אנשים נוראיים אבל ישירים.
עוד בנושא:
הצד השלילי של החמלה: למה אתם מרגישים אשמים יותר מאחרים?
למה מחמאות גורמות לכם להתכווץ?
האם בכל אחד מאיתנו מסתתר פסיכופט?
כשל מוסרי או כוח רצון חלש?
אז מה בדיוק מעורר עוינות כזו? אפשר לטעון שצביעות מצביעה על כוח רצון חלש מכדי לחיות לפי אידיאלים אישיים, וכי היא מעודדת חיים שאנחנו יודעים שהם לא נכונים, מה שנתפס ככשלים מוסריים. זה אולי נכון, אבל זה הסבר חלש.
במחקר שעתיד להתפרסם בקרוב, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת ייל מציעה הסבר אחר, שבבסיסו הטענה כי אנשים שונאים צביעות לא בגלל שהיא כרוכה במוסר ירוד, אלא בגלל שהתנהגות כזו היא סימון שווא של תכונות. במילים אחרות, אנחנו שונאים צביעות בגלל הטעיה והונאה, ולא בגלל מוסר.
דמיינו שיש לכם קולגה שהוא סוג של אקטיביסט סביבתי. הוא אומר לכולם לכבות את האור במשרד כשהם יוצאים לארוחת צהריים, מעיר לאנשים כשהם זורקים לפח דברים שאפשר למחזר ויוצא מדעתו כשמדפיסים דברים שאפר לשלוח במייל או מדפיסים רק על צד אחד של הדף. נכון, לפעמים הוא הולך קצת רחוק מדי, אבל באופן כללי אתם נוטים להסכים עם האג'נדה שלו. עכשיו דמיינו שכשהוא בבית, אותו קולגה לא עושה בעצמו אף אחד מהדברים האלה. לא רק שהאקטיביזם שלו נראה עכשיו לא חיובי, הוא שלילי. איך הוא מעז לבוא אליכם בטענות ולהטיף לכם מוסר כשהוא בעצמו לא עושה את זה?
הצהרות לחוד, מעשים לחוד
אמנם אלה רגשות אינטואיטיביים, אבל הם גם מעלים פרדוקס פסיכולוגי אם אתם מאמינים במסר, אתם לא אמורים להיות שמחים שאותו קולגה מקדם אותו? מבחינה לוגית, אין סתירה בין לגנות התנהגות מסוימת לבין לבצע אותה. אז למה זה בכל זאת מרגיש ככה? ההתנגדות שלכם הגיונית לחלוטין, משום שהפגיעה העקרונית בהתנהגות צבועה היא לא הפרה של עקרונות אישיים, אלא שהשימוש בהכרזות מוסריות רומז באופן שגוי שאותו אדם מתנהג כך. זה הופך להיות הגיוני יותר אם חושבים על גינוי מוסרי לא ככלי לנזוף באחרים, אלא כאמצעי לקדם ולבסס מוניטין אישי.
בניסוי אחד במחקר הנוכחי נמצא שאנשים התייחסו לאמירות כמו "זה שגוי מוסרית לבזבז אנרגיה" כאינדיקציה לאופן בו הדובר מתנהג (מה שכמובן לא בהכרח נכון). יתרה מכך, אנשים נטו להאמין שהדובר לא מבזבז אנרגיה אם הוא אמר "זה רע לבזבז אנרגיה" יותר מאשר אם הוא אמר "אני לא מבזבז אנרגיה". לפיכך, גינוי מוסרי הוא סמן חזק יותר להתנהגות מאשר הצהרה ישירה עליה. ברגע שמבינים ביקורת מוסרית באופן הזה, קל להבין למה אנחנו לא אוהבים אנשים צבועים.
עדיף להיות שקרן או צבוע?
בחלק אחר של המחקר נמצא שאנשים צבועים נתפסו כפחות ישרים אפילו מאנשים ששיקרו באופן ברור. באופן מדהים למדי, אנשים צבועים דורגו כפחות אמינים ופחות מוסריים מאלה ששיקרו. לבסוף, נמצא שהודאה בכך שהם לא תמיד מצליחים לפעול לפי האמונות (למשל "אני חושב שזה רע לבזבז אנרגיה, אבל לפעמים אני עושה את זה בעצמי") משפרת את רמת האמינות והמוניטין.
התוצאה המוזרה הזו מאששת את התאוריה של החוקרים לפיה אנחנו לא אוהבים צביעות משום שהיא מערבת סימון שגוי ומניבה מוניטין מופרז. מבחינה אבולוציונית, יש הרבה היגיון בגישה הזו לא הייתם רוצים שמישהו שמסמן לכם שהוא חבר, יתגלה ככזה שמתכנן איך להיפטר מכם.