נורות אזהרה: כך תזהו התעללות בקשישים בבית אבות

בווידאו: חמישה עובדים בבית אבות בחיפה נעצרו בחשד להתעללות בקשישים

בסוף השבוע האחרון נחשפנו לתמונות קשות של התעללות בקשישים חסרי ישע בבית אבות. בעקבות התקרית, שהובילה למעצר של חמישה מעובדי המוסד, קיבלנו הצצה כואבת אל תופעה שקיימת לצערנו בלא מעט בתי אבות בארץ ובעולם. משרד הבריאות הבטיח לפעול נגד הישנות מקרים כאלה, אך כיום פועלים לא מעט מוסדות גריאטריים ברחבי הארץ כתקנם למרות חשד להזנחה ואף התעללות שעלה מדו"חות ביקורת שפרסם משרד הבריאות בעצמו. גם מנתוני משרד הרווחה עולה תמונת מצב עגומה - בשנת 2015 טיפל המשרד ביותר מ-5,000 מקרי התעללות בקשישים.

עוד בנושא:
מחקר: 1 מ-3 קשישים נשאר רעב במהלך אשפוז בבית חולים
למה נשים נמצאות בסיכון כפול לחלות באלצהיימר?
"בדידות – המגפה הגדולה של העולם המודרני"

תמונת המצב המבהילה מדגישה את הצורך לפקוח עין על מוסדות הדיור המוגן ולנסות לזהות מקרים בהם עולה חשד להתעללות בקשישים. מהן נורות האזהרה שעשויות לאותת שמשהו לא כשורה, כיצד מומלץ לבחור בית אבות ועל איזה תנאים חשוב להקפיד?

נורית מידן, עובדת סוציאלית גרונטולוגית מהמרכז הארצי לגרונטולוגיה, המתמחה בהזדקנות, הסבירה בשיחה עם וואלה! בריאות על חשיבות ההקשבה לקרובי משפחה המטופלים בבית אבות. "הדבר הראשון והחשוב ביותר בהקשר הזה הוא להקשיב לאדם עצמו. אלה שיכולים לדבר במקרים רבים אומרים את האמת לגבי מה שעובר עליהם, וצריך לקחת בכובד ראש את מה שהם אומרים".

"כשהמשפחה ניגשת לצוות, ברוב המקרים היא תיתקל בהכחשה או בהתנערות. הצוות בדרך כלל יעדיף לסטות מהנושא ולא בהכרח יתייחס ברצינות לטענות. הרבה פעמים אומרים שהמתלונן דמנטי, לא קוהרנטי, לא מבין על מה הוא מדבר, וככה מצליחים לטאטא את המציאות מתחת לשטיח", אמרה.

מידן מסבירה שבזמן ביקור המשפחה בבית האבות בדרך כלל הכול ייראה כשורה. התעללות והתעמרות בקשישים יתרחשו בדרך כלל הרחק מהעין. עם זאת היא מדגישה שיש דרכים אחרות בהן ניתן להתחקות אחר פגיעות אפשריות.

"החוסים יודעים לומר את שעל ליבם, ואלה שלא, בהם תשושי נפש או חולים באלצהיימר ובדמנציה, משתמשים בשפת גוף כדי להראות מצוקה", היא מדגישה. "אלה שלא יכולים לבטא את עצמם מילולית מראים סימני גוף מובהקים. למשל, כשהמטפל עובר על פניהם, הם מסיטים את מבטם, נרתעים ממגע כשמגישים את האוכל, בוכים או צועקים כשהממטפל מתקרב, או מרימים יד כדי להימנע ממגע ישיר איתו".

כמו כן, כדאי לחפש סימני אלימות על גוף הקשיש. "אני ממליצה לבני משפחה, כאשר יש חשד סביר שנעשה משהו רע, להפשיל את השרוולים של החוסה, להסתכל על הצווארון מאחורה ואף להפשיל את החולצה מלפנים או מאחור כדי לחפש סימנים של שטפי דם על הגפיים ועל הגוף עצמו", אמרה מידן. "כמו כן, במקרים מסוימים קושרים את המטופלים למיטות. את סימני הקשירה ניתן לזהות על הידיים והרגליים, ואין שום מניעה להפשיל את השרוולים ולבדוק", הוסיפה.

מבחינה מנטלית, סימני המצוקה שחוזרים על עצמם הם תגובות של בהלה, רתיעה, התכנסות האדם בתוך עצמו, דכאון, ירידה ביכולות הקוגניטיביות, חוסר חיבור למעגל החברים המוכר ושתיקות מרובות.

עם זאת, מדגישה מידן כי "יש מצבים בהם קשישים לוקים בדמנציה ולכן לא כל אלימות עליה הם מדווחים באמת מתרחשת. אבל אם הסימנים עקביים, אם הוא חוזר על הטענה שוב ושוב, חשוב לתהות על קנקנם של הסימנים. ככל שהמשפחה תהיה יותר מעורבת והביקורים יותר תכופים, יש יותר סיכוי למנוע אלימות". יחד עם זאת, היא מבהירה שחשוב להיזהר, לא להכניס את הקשישים למצב היסטרי, ולבדוק את הפרטים. חשוב לשאול שאלות ולהבהיר לקרוב שלכם שיש לו עם מי לדבר אם קרה משהו רע.

במידה ומגלים התעמרות או התעללות, מידן אומרת כי אין סיבה לחשוש מנקמה מצד הצוות וכי יש לפנות ישירות להנהלה – בין אם בעל פה או בכתב עם העתק למשרד הבריאות. המשפחה יכולה, לצד פעילות הרשויות, להחליט להעביר את הקשיש בית אבות.

לדברי מידן, התופעה של התעללות בקשישים אינה ייחודית רק לבתי אבות אלא גם למטפלים בקשישים בבתיהם, והיא מורכבת ממצבור של קשיים ובעיות מערכתיות שמדגישות עוד יותר את החשיבות המועטה שמייחסים לטיפול בקשישים בשיח הציבורי.

"לפני שהיד מכה נצברים אצל המטפלים הרבה אמוציות וכעס", אומרת מידן. "מטפלים לא אוהבים שהקשישים מסרבים לשתף פעולה ובמקרים כאלה לפעמים יש התנגשות. חלק מהקשישים לדוגמה, לא אוהבים חשיפה למים ומסרבים להתקלח, אחרים לא אוהבים שנוגעים בהם. במקרים כאלו, אם למטפל אין יכולת הכלה והתמודדות, נוצרת התנגשות, על אחת כמה וכמה כשהמטפל מרגיש שהוא לא מוערך ועושה עבודה שאף אחד אחר לא רוצה לעשות".

מידן אומרת שקיימים לא מעט מקרי אלימות בקרב קשישים המטופלים בבית, בין היתר על ידי עובדים זרים. "לא כל אדם בנוי לעשות עבודה כזאת שמצריכה מיומנת, סיבולת, סבלנות ומידת הכלה מעל המקובל", היא מסבירה. "בני משפחה צריכים להיות דרוכים לכל שינוי במצבו של קרובם, לבדוק מה מקור השינוי ואם הוא משתקף רק מדבריו של הזקן או גם בסימנים מסביב". היא ממליצה על התקנת מצלמות אבטחה בבית המטופל, כנהוג בגני ילדים, כדי לפקח ולוודא שהכול מתנהל כשורה.

"מה שקורה בבתי אבות קורה גם בבתים עצמם. זה לא נכון להשאיר איש מבוגר בידיים של עובד זר או בבית אבות ולהגיד שאני מסיים את תפקידי. כאן התפקיד רק מתחיל. המקרים הללו שיוצאים החוצה ומעוררים זעזוע ושאט נפש, מסיטים את הדעת מהבעיה העיקרית שהיא ההתייחסות שלנו כחברה לקשישים, בעולם ששייך לצעירים", הוסיפה.

ואיך מטפלים בבעיה ברמה הציבורית? מידן אומרת שלדעתה "הזרקור האמיתי צריך להיות על ההתייחסות לאנשים מבוגרים ברמה המערכתית. כתוצאה מההקצאה והתפיסה המדינית-כלכלית-רווחתית, לא מופנים די משאבים לאתגר זה ורואים את התוצאות בשטח. האלימות היא השלב האחרון בשרשרת. יש תסכול ומרירות גם בקרב אנשי צוות שטוענים שהעומס הוא בלתי סביר וזה מהווה פוטנציאל להתפרצות אלימה כלפי המטופלים. המטפלים טוענים בנוסף שאין תגמול בשום דרך במקצוע שלהם ושהשחיקה בו אבסולוטית. זאת נורה אדומה גדולה. זאת בעיה מערכתית, לא פרטנית של בית אבות זה או אחר, וצריך לדעת להקצות את המשאבים כדי לאפשר את הטיפול המקסימלי בקשישים".