אלה הדברים שהורים באמת צריכים לדעת על גני עירייה

השבוע נפתחה עונת הרישום לגנים העירוניים, ובמקביל נפתחה ברשת עונת ההפחדות וההלחצות מפני אותם גנים. באחד האתרים הגדולים בישראל פורסמה כתבה עם הכותרת " גן עירוני הוא מקום נוראי להיות בו", ועם ההמלצה להשאיר את הילד עוד שנה בגן פרטי. מניסיון העבר, זו לא תהיה הכתבה האחרונה באותה הרוח שתפורסם בתקופה הקרובה. במקביל, כמעט בכל קבוצת הורים בפייסבוק, אבות ואמהות לילדי גני טרום טרום חובה מחפשים מישהו שיאמר להם שהשד לא נורא כל כך. הם בדרך כלל לא מוצאים.

ובכן, זה נכון שמערכת החינוך בישראל לא אידיאלית, ונכון שלילד בן שלוש עלול להיות קשה בגן של יותר מ-30 ילדים, אבל להלחצות האלה לא צריך להיות מקום בשיח שלנו, מכמה סיבות.

עוד בנושא:
הוא כבר לא תינוק: כך תכינו את הילד לגן עירייה
הכן ילדך לגן עירייה: מדריך לגמילה מחיתולים
הורים שואלים: איך יודעים שהילד מוכן לגן עירייה?

ראשית, לא לכל הורה יש את "הדילמה אם להשאיר ילד בן פרטי או בגן עירייה", כפי שנכתב במאמר המדובר. גן פרטי עולה בין 2,000 ל-4,000 שקלים, והרבה הורים לא יכולים להרשות לעצמם עוד שנה בגן פרטי, בטח לא כאשר יש יותר מילד אחד. עבור הרבה מאוד הורים ישראלים, התשלום לגן פרטי יוצא ישר מהמינוס, ועוד שנה כזו פשוט לא אפשרית. לכתוב שגן עירייה זה מקום נוראי להיות בו, זה פשוט לא הוגן, זו סטירה בפרצופם של הרבה יותר מדי הורים.

שנית, מרבית הגנים הפרטיים הם רק עד גיל שלוש, שכן רוב הילדים עוברים לגני עירייה, ולגננות אין טעם להחזיק קבוצת גיל של 3 עד 4. זה אומר שהורה שיילחץ מכתבות כאלה וירצה להשאיר את הילד שלו בגן פרטי, יצטרך להעביר אותו לגן אחר. המשמעות של זה היא בדרך כלל להרחיק אותו מהחברים אליהם התרגל, ולעבור עם הילד קליטה והסתגלות בשביל שנה אחת בלבד, שכן בשנה שאחרי יצטרך ללכת לגן עירייה, שם הוא יצטרף לקבוצת ילדים שהוא שוב לא מכיר, שכן מרבית הילדים היו יחד בגן עירייה.

שלישית, וזה באמת הכי חשוב, זה לא נכון. גם אני עמדתי בשנה שעברה מול הדילמה הזו, ומול הפחדות של הרבה יותר מדי גורמים סביבי שאיימו "שלא יראו את הילד שלך בקבוצה כל כך גדולה, הוא ילך לאיבוד", ואני שמחה לבשר שזה פשוט לא נכון. הבן שלי, כמו מרבית מחבריו שעלו מגן פרטי לגני עירייה שונים, מצא את מקומו, רואים אותו והוא חוזר כל יום עם פריט מידע או מיומנות חדשה שלמד. ההתחלה אומנם היתה קשה, והיו לא מעט בקרים ספוגי דמעות (של שנינו), אבל מהרגע הראשון ראו אותו. בדיוק כמו שראו אותו בגן הפרטי.

ההחלטה בסופו של דבר לשלוח את הבן שלי לגן עירייה ולא לגן פרטי התקבלה אצלי אחרי שבינואר של שנה שעברה, בעודי מחפשת בפייסבוק ללא לאות המלצות לגנים פרטיים בגבעתיים, פנתה אלי בצ'אט תושבת העיר שהיא גם גננת, וביקשה להסביר לי אמת מאוד פשוטה: גננות בגני טרום טרום חובה בחרו בעבודה הזו כי הן מאוד אוהבות ילדים, ולכן גם הן, בדיוק כמו הגננות בגן פרטי, רוצות בטובת ילדי הגן שלהן. היא אמרה לי אז שגננות של טרום טרום מוכנות רגשית לגיל הזה, ויודעות איך לבנות את השנה – בחלק הראשון הן מתמקדות יותר בטיפול בילדים ובהכלה, ובהמשך יותר מחנכות. היא גם אמרה שנכון שיש הרבה יותר ילדים, אבל שהיא וחברותיה למקצוע מנצלות את זה כדי ללמד את הילדים "אסרטיביות, איך להגיד לא ואיך ליצור עוצמה והעצמה". מניסיון של חצי שנה בגן עירייה, זה נכון.

חשוב להבהיר, הגנים לא מושלמים, ולילדים שלנו מגיע יותר. בעולם אידיאלי היו בגני טרום-טרום הרבה פחות ילדים, ולפחות עוד איש צוות אחד, ילדים היו יכולים לישון צהריים אם הם רוצים, וארוחת הצהריים לא הייתה מוגשת בשעה 14:00. כל אלו באמת מבאסים. אבל זה לא אומר שגני העירייה הם זוועת עולם, זה לא אומר שאתם חייבים למצוא לילד שלכם גן פרטי, זה לא אומר שאתם הורים לא טובים, וזה לא אומר שהילד שלכם לא יהיה מאושר.