מה תעדיפו שהילד שלכם יהיה: ילד כאפות או בריון?

גם בבגרותנו ובחלוף עשרות שנים, כל אחד ואחת מאיתנו עדיין נושאים עמם את צער השתיקה של זכרונות הבריונות. מי מאיתנו לא אכל חול בגינה לפחות פעם אחת תחת רגלו הגסה והנתונה בנעלי צעד ראשון של פעוט באחוזון 108? מי לא התכווצה בבושה ופיתחה תסביך דימוי גוף בעקבות הערה נבזית של מלקת הכיתה?

אצל רובנו הצלקות הגלידו ומעליהן נפתחו עוד אינספור פצעים מדממים, העלו ארוכות וחוזר חלילה. כך העברנו את שנות הגן, בית הספר, התיכון והצבא. ככל שגדל מרחק הזמן, הצלקות שלנו מבהירות וכואבות פחות. אולי כבר לא כואבות בכלל. עד שנולדים לנו ילדים משלנו, ואז מגיע היום שגם הם כמונו נופלים תחת ידיו של קלגס זב חוטם. וכל העסק מתחיל לדמם מחדש. כמו כל ההורים אתם ניצבים בפני הדילמה – האם להמשיך לחנך אותו לערכים הומניסטיים יפי נפש ואוהבי אדם? או ללמד אותו להחזיר?

המאבק הפנימי מובן – מצד אחד, המחשבה על הילד הקטן והמתוק שלך חוטף נוגרות מאיזה אפס בן שלוש היא בלתי נסבלת. והמוח שלכם אוטומטית רץ כמה שנים קדימה ותוהה האם זו הנקודה ההיסטורית שממנה תתחיל ההתדרדרות שלו במורד המדרון החלקלק של ילדי הכאפות? מצד שני, לכו תסבירו לילד בן שנתיים את הדקויות של טענת ההגנה העצמית. תלמדו אותו להחזיר, ויש מצב שתוך שבוע שבועיים הכוח ישחית אותו והוא יתחיל לכפכף ילדים ללא מניע או אליבי.

אז מה עושים? האמת, שאנחנו לא ממש יודעים. אם תשאלו את שי גולדן, הוא ממליץ לשלוח את הילדים ללמוד קרב מגע. על כל צרה שלא תבוא. אולי יש משהו בדבריו, בכל זאת, האיש שרד בית יתומים וחזר כדי לספר על זה. אפשר גם לנסות לפנות לאנשים שהוציאו מחלציהם את פרי הבאושים האלים שמשפיט את הילד שלכם. רק תוודאו מבעוד מועד שהם לא מהסוג שיוריד גם לכם איזו קטנה.

לצפייה בכל הפרקים של עטופות ברחמים

עוד בנושא:
מי ילד זבל? סיפור לא מנומס על ילדים לא מנומסים