פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי ילד זבל? סיפור לא מנומס על ילדים לא מנומסים

      מה עושים הורים מתוסכלים, שבנם הקטן סובל מנחת ידו של בריון בגן הילדים ולא יודעים האם להנחות אותו להבליג או להחזיר? אפשר לדבר עם הגננת, אפילו כדאי. אבל אפשר גם לכתוב סיפור מצחיק וכובש על "ילד זבל"

      מתן ילד זבל (צילום מסך)
      רבאק, מישהו מרביץ לילד שלנו (צילום מסך מתוך "מי ילד זבל?")

      לפני כמה חודשים בשיחה עם חברים הורים עלה עניין האלימות בין ילדים, במיוחד במסגרות חינוכיות. לאחד מאיתנו יש ילד שסובל מבריון בגן. הגננת אמנם מעורבת, אבל היא לא בכל מקום בכל שנייה והילד חוזר הבייתה בוכה. אנחנו הורים ערכיים ומתנגדים לאלימות באופן תקיף.. אבל רבאק, מישהו מרביץ לילד שלנו. ועכשיו עולה השאלה: האם אנחנו מחנכים את הילדים שאלימות היא לא הפתרון או שמא הפתרון הוא דווקא להחזיר?

      בריונים יש בכל מקום, והגוזלים שלנו עוד יפגשו אותם בכיתה, בהפסקה, בצבא ובפייסבוק. לא תמיד החוכמה שהם ירשו מאיתנו תציל אותם מעימות. בריון, כך אומרת אותה החוכמה, נסוג רק כשעומדים מולו איתן. אז איך מלמדים אותם לא להירתע מאיום פיזי בלי להפוך אותם לבריונים בעצמם?
      זה הקונפליקט שצף והוא נוגע בהורים באשר הם. אז עשינו את הדבר שנראה לנו הכי הגיוני לעשות: הפכנו את זה לבדיחה.

      כתבנו סיפור מאוייר שנראה כמו ספר ילדים , מתנגן כמו אחד, אבל כל תוכנו הוא חוסר תקינות פוליטית. ספר מלא בהומור עצמי שכל כך חסר בקבוצות הווטסאפ של הגן. כתבנו דאחקה אבל שמרנו על האמת שהולידה אותה - המצוקה של הההורה כאשר הוא נתקל ביכולתו המוגבלת להגן על הילד שלו מהעולם. ספויילר: אנחנו לא מציעים פתרונות. צרת רבים זה יותר סגנון הנחמה שלנו.

      עוד בנושא:
      בריונות רשת - מה עושים עם זה?
      הורים שואלים: הבת שלי ארגנה חרם על ילדה אחרת

      אנחנו עוד נתחרט על זה

      אנחנו אגב, זה אני, יקי גני ומורן סער בכר. חברים ותיקים. שותפים עסקיים לפעמים. הורים כל הזמן. יוצרים מתוסכלים.
      קראנו לסיפור "מתן ילד זבל" כי לאף אחד מאיתנו אין מתן בחיים וגם כי זה הצחיק אותנו ככותרת. ספויילר: אנחנו עוד נתחרט על זה.

      החלטנו להוציא את זה בין חברים, באתר שבנינו לבד, בלי ציפיות. סתם בשביל הכיף. ביום ראשון זה עלה לרשת. ועלה...ההתראות בפייסבוק לא הפסיקו להתריע ואחרי שהפוסט שותף בכמה קבוצות הורים (ריספקט לפאפאזון הראשונים), זה התפוצץ!

      מתן ילד זבל (צילום מסך)
      ואז ברעש תא נפתח, מתן משתין ומבודח ובעודו בשיא הזרם הוא מסתובב אל מול לילך (צילום מסך מתוך "מי ילד זבל?")

      חשוב להגיד שאני מגזים...זה לא 'דרך השלום'. כמה עשרות אלפי כניסות, כמה אלפי שיתופים. פשוט הרבה הרבה יותר ממה שציפינו...והרבה מחמאות. כמה "מצחיק" כמה "מעולה" ואפילו איזה "גאוני". וזה רק מהמשפחה הגרעינית. הבנו שנגענו בעצב חשוף, ולפחות ממה שיכולנו לראות בפיד, היה רוב מוחץ של אנשים שאהבו, אבל גם היו כמה שלא. ויותר מעניין לדבר עליהם.

      אנשים מסויימים חשבו שחטאנו לילדים לא מובנים באשר הם, לילדים שצריכים הקשבה והכוונה ולא לשנינה על חשבונם. והסנטימנט מובן, רק שהסיפור הזה לא מתיימר להכיל את כל המכלול של נושא הבריונות. הנושא ראוי לטיפול אבל זו לא המשימה שלקחנו על עצמנו. אנחנו כתבנו סיפור סובייקטיבי שמתאר תחושות של אבא שמישהו מרביץ לילד שלו ואפילו שהוא ילד, מבחינתו, כרגע, הוא "ילד זבל."

      גם הסגנון של הסיפור לא מנסה להטעות את מי שבחר לקרוא אותו. יש "ילד זבל" בכותרת והמילה "אשכים" מופיעה בהקדשה.

      גן נרקיסים, גרסה 2.0

      הביקורת השנייה הייתה מהורים ל"מתנים" שחשבו שהשימוש שעשינו בשם יכול לחזור לילדים שלהם כמו בומרנג. הנקודה הזו הציקה לנו. מצד אחד אי אפשר לספר סיפור טוב על ילד גנרי. הוא צריך שם. לא כל איילת מקבלת, לא כל בני ילד רע, ובוא נהיה כנים...הספר הזה לא הולך להיות אבן דרך בתרבות הישראלית. אבל הוויראליות שלו הפתיעה אותנו והשם לא עקרוני ואין לנו עניין שאפילו מתן אחד אולי ייפגע.

      אז חשבנו...וחשבנו...ואפילו שקלנו להוריד את האתר, אבל הרגשנו שזה תפס כי נתנו קול למשהו שמהדהד אצל הרבה הורים אחרים ואין לו במה. אחד היתרונות של ספר ברשת הוא שאפשר פשוט לשנות את הקונספט של היצירה וכך נולדה גרסה 0.2 - "מי ילד זבל?".

      בגן נרקיסים יש הרבה ילדים ובאופן מפתיע סטטיסטית, שמות של רבים מהם מתחרזים עם מתן, אז עכשיו מי שנכנס ל"מי ילד זבל?" יכול לבחור מתוך מגוון שמות עם איזה בריון הוא רוצה לחוות את הסיפור. זו לא היתה הכוונה המקורית, אבל נפלנו למעלה. השינוי הדהד לנו מחשבה שרק התחזקה בעקבות הדיון סביב הסיפור. כל ילד יכול להיות קורבן וכל ילד יכול להיות בריון.

      והיו גם כמה שאמרו שזה ממש לא מצחיק. והם סתם חארות.

      לסיפור המלא - "מי ילד זבל?"