תנו לי לנשום: כל מה שאתם חייבים לדעת על קלסטרופוביה

הנשימה נהיית כבדה, זיעה מכסה את הפנים והאישונים מתרחבים. אם התופעות האלה מוכרות לכם, כנראה שגם אתם סובלים מחרדה, ואם התופעות האלה תוקפות אתכם כשאתם במקומות סגורים – אתם כנראה סובלים מרמה כזו או אחרת של קלסטרופוביה, אחת ההפרעות המוכרות ביותר בציבור.

קלסטרופוביה היא חלק ממשפחת הפרעות החרדה והיא נחשבת לפוביה פשוטה (לא כי היא באמת פשוטה, אלא כי מה שמעורר את החרדה מוכר וידוע). היא נתפסת כפחד ממקומות קטנים, אך למעשה מדובר בפחד ממקומות סגורים, גם אם הם מאוד גדולים – החל ממעלית קטנה, דרך חדרים בלי חלונות ועד לאולמות ענקיים אבל סגורים. במקרים קיצוניים הטריגר לחרדה יכול להיות אפילו בגדים צמודים מדי.

הסימפטומים של קלסטרופוביה דומים לסימפטומים של התקפי חרדה: עליה בלחץ הדם, דופק מואץ, יובש בפה, הזעה מוגברת, קוצר נשימה, תחושת מחנק, בלבול והתרחבות אישונים. הסימפטומים הגופניים מלווים גם בסימפטומים קוגניטיביים שגורמים לסובל מהם לחוש כאילו הוא על סף מוות. שני סוגי הסימפטומים מזינים אחד את השני ומובילים להחרפה ולחוסר שליטה בהם. אלה מלווים לעיתים גם בסימפטומים התנהגותיים שבאים לידי ביטוי בהימנעות – במקרים רבים הסובלים מקלסטרופוביה מעדיפים להימנע מסיטואציות שעלולות לעורר את החרדה, גם במחיר של וויתור על אירועים רבים וחשובים בחייהם, רק על מנת להימנע מתחושת החרדה הקשה.

עוד בנושא:
אמאל'ה: איך מבחינים בין פחד לחרדה בילדים?
היפוכונדריה: למות בכל פעם מחדש

לקלסטרופוביה יכולים להיות גורמים שונים, אך יש כמה גורמים בולטים:

תורשה ולמידה – כמו מרבית ההפרעות, גם לקלסטרופוביה יש מרכיב גנטי שיכול להיות מועבר בתורשה, ולכן לא נדיר למצוא במשפחה אדם אחר הסובל ממנה או מהפרעת חרדה אחרת. סיבה נוספת היא למידה – כשאנחנו ילדים, אנחנו לומדים את התנהגות ההורים שלנו (ודמויות משמעותיות אחרות) ומחקים אותה. כך, יכול להיות מצב שבו ילד מחקה ומאמץ התנהגות של פחד שלמד מהוריו וראה בביתו, גם אם להפרעה אין בסיס 'אמיתי' (גם במקרה הזה, החוויה היא מאוד אמיתית).

טראומה – אירוע טראומטי מהעבר שהותיר בנו זיכרון קשה יכול לעורר קלסטרופוביה גם שנים אחרי האירוע. אין הכרח שאותו אירוע יהיה קיצוני, אלא כל דבר שמעורר תחושה של חוסר מוצא וחוסר יכולת להסיר את עצמנו מהאירוע. הנה כמה דוגמאות לאירועים נפוצים בילדות שיכולים להיות כאלה:

• ילדים לפעמים מתחבאים בארון כחלק ממשחק, אך להיתקע בארון בלי יכולת לצאת יכול להיות אירוע מעורר חרדה ומפחיד מאוד עבור ילדים.
• נפילה לבריכה או מקור מים כשלא יודעים לשחות.
• להישאר לבד ברכב (לצערנו, נפוץ מדי בארץ).
• ענישה – "לך לחדר ואל תצא עד שתחשוב על מה שעשית!". ילדים קטנים הרבה פעמים נשלחים לחדר כאמצעי ענישה ולא יכולים לצאת ממנו. זה בהחלט יכול לעורר תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה.

מאחורי הסימפטומים והגורמים להם, מסתתר לעיתים קרובות דבר פנימי ובסיסי יותר בדמות חרדה עמוקה משני סוגים: אובדן החופש וחרדה מפני המוות. מבחינה הישרדותית, יכולת התנועה שלנו והיכולת להוציא את עצמנו סיטואציות מסכנות חיים היא הכרחית. ברגע שהחופש הזה נלקח מאיתנו הסיכוי שלנו למות גדל באופן אוטומטי. לכן אירועים שבהם החופש שלנו מוגבל (להיות במקום סגור ללא אפשרות לצאת) הם אירועים מעוררי חרדה, גם אם האיום הוא לא ממשי. במקרים רבים, התחושה המתוארת בקלסטרופוביה היא "אני עומד למות", ולא בכדי, מכיוון שהאירוע נתפס כמאיים על החיים שלנו.

הטיפול הנפוץ לקלסטרופוביה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שמתבסס על חשיפה הדרגתית. מדובר בטיפול יעיל במידה רבה, אך לא תמיד מספיק בכדי למצוא את השורש לחרדה. לכן, במקרים כאלה מי שרוצה לטפל במקור הבעיה הראשוני יעדיף לפנות לטיפול דינמי ומעמיק יותר.