פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "זה שרציתי שהילד שלי ימות, לא אומר שאני משוגעת"

      יעל נצר סיפרה שבחודש שלאחר לידת בנה היא קיוותה לחוות מוות בעריסה. הטוקבקים המרושעים לא איחרו לבוא. בטור הבהרה היא מדגישה, שהיחידה שהיא צריכה להתנצל בפניה זו היא עצמה - על כך שלפני חמש שנים היא חשבה שמשהו לא בסדר אצלה

      "זה שרציתי שהילד שלי ימות, לא אומר שאני משוגעת"

      צפו בפרק הרביעי של התכנית

      בסוף השבוע האחרון עלתה פה במדור, התכנית הרביעית של "עטופות ברחמים", תכנית הורות שכוללת ארבע אימהות טריות, בה אני לוקחת חלק. התכנית עסקה בחוויות השנה הראשונה לאמהות.

      סיפרתי שבחודש הראשון לאחר הולדת בני הבכור, הייתה לי משאלת לב כמוסה שאותה מעולם לא שיתפתי, שהגורל ייקח ממני את בני במוות בעריסה. כמות התגובות שהתקבלו מסביבי ולמערכת וואלה! News הייתה חסרת תקדים כשהקול השולט קרא לי "חולת נפש שצריך לקחת ממנה את הילד", "אישה מפונקת", "מטומטמת שרוצה לרצוח בשביל כמה שעת שינה". הזעקה העיקרית הייתה איך אני מעזה להגיד דבר כזה, כשיש הורים שעברו את זה על בשרם.

      כאמור, עד אותה תוכנית, לא סיפרתי זאת לאף אחד. מכיוון שפאנל האמהות של "עטופות ברחמים" חרט על דגלו לומר את כל האמת ,לטוב ולרע, על חוויות האמהות, הרגשתי שהתוכנית היא המקום הנכון לצאת לאור, בתקווה שאולי מישהי שם בבית תבין שהיא לא משוגעת ובטח לא היחידה. ובדיוק בגלל זה אני בוחרת לקרוא לטור שלי "טור הבהרה" ובשום אופן לא טור התנצלות. ואם בכל זאת נתעקש, אז האדם היחידי שאולי מגיעה לו התנצלות ממני בכל הפרשייה היא אני. אני מתנצלת בפניי על אותו דצמבר שחור לפני חמש וחצי שנים, שבו האמנתי שלהרגיש ולחשוב את מה שהרגשתי וחשבתי זה לא בסדר. סליחה שבדיוק כמו צבא האמת של הטוקבקיסטים, אמרתי לעצמי שאני לא ראויה להיות אמא.

      יעל נצר (ראובן קסטרו)
      "אולי מישהי שם בבית תבין שהיא לא משוגעת ובטח לא היחידה". יעל נצר (צילום: ראובן קסטרו)

      היום, רגע לפני שאני הופכת לאמא בפעם השנייה, אני שמחה בשמחתה של כל אם בישראל שחוותה את ההתאהבות הגדולה והמהירה בחייה וכמובן מאחלת לעצמי את אותו הדבר. אבל מה לעשות שלפני חמש וחצי שנים, למרות כל מה שהבטיחו, זה פשוט לא קרה.

      עננה שחורה שעוד שניה בולעת אותי

      הכינו אותי לאושר גדול ובמקביל, הזהירו מכמה שינויים פיזיים. מסתבר שאת השינוי המשמעותי, הטלטלה העצומה, עוברת דווקא הנפש. ועל הנפש לא תמיד יש לנו שליטה. היא לעיתים אפלה ורחוקה מלהיות פוליטקלי קורקט. לא החלטתי אילו חלומות יבואו לי בלילה ואילו מחשבות יתגנבו אליי כמעט כל רגע ביום. כן, ניסיתי להדוף אותן כי הרי מי חושב דברים איומים כאלה? רק מפלצת. אבל זה לא בדיוק עזר. הרגשתי שעומד מולי משהו ענק שאין לי מושג איך להתמודד איתו. עננה שחורה שעוד שנייה בולעת אותי.

      לא רציתי להרוג אותו, או כמו ששמעתי לא פעם מאמהות ש"השתעשעו" עם המחשבה של להרפות את האחיזה בזמן שהתינוק עליהן. רציתי פתרון חיצוני. שמישהו יעשה את העבודה בשבילי. שאלוהים יעזור לי. איך אפשר לחשוב או להגיד דבר כזה כשיש הורים שלא עלינו, באמת חוו דבר כזה? כמה אגואיסטית אפשר להיות אתם אומרים?

      להסתכל לפחד בעיניים

      יודעים מה, אם כבר אז כבר. בואו נעמיד מול כיתת היורים את אלה שאי פעם חשבו על התאבדות. באיזו זכות הם מרשים לעצמם לחשוב על מוות בזמן שיש אנשים חולים שנאבקים על בריאותם ויעשו הכול בשביל לחיות? על הדרך בואו כבר נצלוב את כל הנשים שעשו הפלה בזמן שאחרות עוברות שנים של טיפולי פוריות.

      קראתם לי חולת נפש ומשוגעת. האמת שיכולתי לפטור את עצמי ולהגיד שכל זה היה בעצם דיכאון אחרי לידה ומיד להפוך למשוגעת לגיטימית בחסות הפסיכולוגיה המערבית. העולם שלנו אוהב פתרונות קלים. כי בן אדם נורמאלי לא חושב מחשבות רעות. לא מתבלבל ולא הולך לאיבוד. בפנים כולנו טהורים והכול ברור לנו. לא ככה?

      ואם חס וחלילה קצת נחלש האור וטעינו בדרך בתוך האפלה, אז ציפרלקס או שניים ונשכח שכל זה היה. אבל אני בחרתי להסתכל לפחד בעיניים, לא לחפש הסברים קלים ואבחונים קצרים. בחרתי לקבל את הפינות הפחות יפות שגיליתי בעצמי, באמונה שהרגעים היפים עוד יגיעו. לצמוח משם ובזכותם לנסות להפוך לאמא הכי טובה שאני יכולה להיות. אמא שיום אחד תגיד לבן שלה, "זה בסדר להרגיש את מה שאתה מרגיש. תקבל את עצמך ומכאן הכול יסתדר. ואל תשכח שאמא פה. לטוב ולרע".