פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: נותנים פליק לילד? אתם אנשים חשוכים

      בין אם מדובר במועמד לנשיאות ארצות הברית או בעיתונאי שכותב עליו, הורים צריכים להבין שענישה גופנית אינה חינוך, אלא הודאה בכישלון. ארז מיכאלי מזכיר – גם לעצמו, שאלימות היא אלימות, אפילו כשמדובר בפליק קטן

      ניקולס קייג' (GettyImages)
      שיעור בהורות ממקור בלתי צפוי. ניקולס קייג' (צילום: Gettyimages)

      הסרט "הנבואה" אינו שעתו הגדולה של ניקולס קייג' כשחקן. מכיוון שהלילות הם הזמן הפנוי היחיד של ההורים, ומדי פעם רצוי לבהות במשהו כדי לנקות את הראש, הזפזופ נעצר על מבטו האומלל-תמיד ממש בתחילת ההרפתקה.

      זהירות ספוילר, ואלה שטרם השחיתו שעתיים מחייהם בגלל צפייה בסרט יכולים רק להודות לי: קייג' הוא פרופסור אלמן המלמד אסטרופיזיקה, ובמקרה בנו מקבל קוד שנכתב לפני 50 שנה על ידי ילדה מסוגרת ודיכאונית ובעלת כוחות. אחרי לילה שבו הוא שותה וויסקי ושוקד על הקוד, קייג' מגלה לחרדתו שבידיו נייר החוזה אסונות גדולים בדיוק של 100 אחוז. בנו שומע לחשים בראשו ומפה לשם, קייג' מנסה למנוע את האסון הבא בעוד בנו מפתח מערכת יחסית עם אנשים מסתוריים, ולא צריך איי.קיו גבוה במיוחד כדי להסיק מיד שמדובר בחוצנים.

      מתישהו מצטרפת שחקנית נאווה לעלילה, ומסתבר שהיא בתה של הילדה הדיכאונית מלפני 50 שנה. גם עם בתה מתקשרים אותם חוצנים, ואחרי כמה סצנות מותחות לכאורה ודרמטיות כביכול, קייג' מגלה שסוף העולם קרב, והחוצנים מגיעים לכדור הארץ כדי להציל את המין האנושי. הם לוקחים את בנו, גם את בתה של השחקנית הנאווה, ועוד כמה ילדים נבחרים מרחבי העולם, ובהדהוד לתיבת נוח, ממלטים אותם רגע לפני שהשמש מוחקת את הכדור שלנו, כדי שימשיכו את המין האנושי באזור חיוג אחר ביקום.

      המסר הסופי פשוט ופשטני: הילדים התמימים והטהורים הם עתיד האנושות. תמימים וטהורים? לפעמים הם נדמים לנו כרודנים אכזריים שכל ייעודם בחיים הוא להתעלל בנו, עד שמתחשק לנו, כלומר בוער בנו הרצון, לתת איזו קטנה, פליק, וללמד אותם מי החזק והסמכותי בחדר.

      וההתחבטות הזאת, המלחמה בין השכל וההיגיון לאותו רגש ילדותי וקמאי להראות להם ולעצמנו מי שולט, חוללה לאחרונה סערה בארצות הברית, לאחר שהסנטור טד קרוז סיפר במהלך התמודדותו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית כי כאשר בתו קת'רין בת ה-5 משקרת ביודעין, היא "מקבלת פליק".

      המועמד לראשות המפלגה הרפובליקנית טד קרוז בעימות בין המועמדים, אוגוסט 2015 (רויטרס)
      כשבתו קת'רין משקרת, היא מקבלת 'פליק'. טד קרוז ומשפחתו (צילום: רויטרס)

      אין דבר אחד משותף ביני לבין טד קרוז מעבר לעובדה ששנינו בני אדם. מדובר בשמרן קיצוני שרוב דעותיו חשוכות בעיני, וזה שהוא מפליק לבתו כשהיא משקרת ביודעין לא מוסיף לו כבוד. גם כי הוא כפוליטיקאי עובד בלשקר ביודעין, וגם כי לא זאת הדרך להסביר לילדים למה לא מומלץ לשקר ואין זה האופן שבו יש לברר איתם את הסיבה לזה שהם משקרים.

      אבל יש הורים שמפליקים וגרוע מזה, ויש כאלה שאינם אך היו רוצים. הילדים צועקים, מתלוננים, מתעלמים, שוברים, שופכים, רבים, מתעקשים ועושים עוד הרבה פעולות שהתוצאה הסופית שלהם היא הורה עצבני ומותש. אשתי, אדם שלידו הדלאי לאמה הוא דמות פסיכוטית, נופלת אף היא קורבן למניפולציות וחוסר המשמעת של הילדים, ופולטת פעם בשנה נביחה לעברם. אני, בעוונותי, מאבד לעתים את עשתונותי, צועק, יורה עונשים לאוויר ודוחף אותם אל חדרם עד יעבור זעם, בדרך כלל הזעם שלי. פעמיים קרה גם שהפלקתי להם בטוסיק אחרי שפקעו עצביי. לא הרגשתי כאילו אני מקיים את הפסוק חוסך שבטו שונא בנו, אלא הרגשתי חשוך, מובס, אכול רגשות אשם, אדם שלא מצא מספיק כלים להטיל מרות ולהוות סמכות.

      הכי גרוע זה כשהילדים רבים בינם לבין עצמם. הם בוערים מטינה, ויורים זה לעבר זה חצים מורעלים, שפוגעים בעיקר בלב שלנו. פעם, כשאמרתי להם שהדבר הכי חשוב לנו הוא שיהיה ביניהם קשר אוהב ואמיץ, הם המשיכו במעשיהם כאילו עץ נפל ביער ואיש לא שמע. כשיגדלו ויהיו הורים בעצמם, יבינו. השורה התחתונה מובנת: הילדים - כוחם בחולשתם, ועצמתם באהבתנו הגדולה אליהם - אמנם תמימים וטהורים, אך גם יודעים על אילו כפתורים ללחוץ כדי להוציא אותנו משווי משקל.

      מי שמרביץ - לא אמיץ

      בגן מלמדים אותם את המשפט "מי שמרביץ – לא אמיץ", וברור לכל בר דעת שהעניין פשוט: הורה שמכה הופך ילד למוכה. ומפוחד, וחסר ביטחון עצמי, ולא חסרות עוד השלכות. אולי בעתיד גם הילד המוכה יחקה את הוריו ויהיה הורה מכה. תגידו "רק פליק", אבל מהי עוצמתו של אותו פליק? מה השפעתו?

      ילדים רבים (ShutterStock)
      פליק הוא לא הגשר בין רצון ההורים לרצון הילדים, אלא חינוך (אילוסטרציה: shutterstock)

      הפליק הקטן הזה שהורים כה רוצים לתת, הוא למעשה הודאה בכישלון, כי לא הצליחו להטיל את מרותם על הילדים, לא מצאו את הדרך לגרום להם לעשות כבקשתם, בכך שהם לא מבינים שלילדים יש רצונות שלא תמיד תואמים את רצון ההורים, וזה שהם מתעקשים עליהם לאו דווקא הופך אותם לחצופים או ילדים רעים, אלא לבני אדם קטנים עם סדר יום משלהם. פליק הוא לא הגשר בין רצון ההורים לרצון הילדים, אלא חינוך.

      כן, זה נשמע טוב מדי, מתיפייף מדי, מתרפס מדי, אבל זאת הדרך הנכונה. חוסך שבטו שונא בנו? יש דרכים אחרות, רק צריך להיות יצירתיים, סבלניים וגם נבזיים במידה, כדי להבהיר למי זכות המילה האחרונה ואיך צריך להקנות להם ערכים. ולזכור שהילדים האלה הם האוכלוסייה הכי פגיעה.

      כל המחקרים והמומחים טוענים שהכאת ילד עשויה להראות יעילה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא אינה יעילה וככל הנראה גם מזיקה מאוד. ענישה גופנית מלמדת את הילד שהפעלת כוח פיזי היא אמצעי מקובל לפיתרון בעיות. הורים רבים יסכימו שלעתים יש תועלת במכה קטנה, אך מרבית המומחים טוענים כי הסיכוי לכך שואף לאפס.

      הורים מכים הם פושעים מזן עלוב במיוחד, הורים שנוהגים לתת לילדים "רק פליק" הם אנשים שנגמרו להם הכלים בארגז ותורמים לילדיהם כאב פיזי וזיכרון עצוב. אלימות היא אלימות, וההבדל בין מכות רצח לפליק פה ושם הוא בעוצמה הפיזית ובעוצמת הטראומה. בין אם מדובר במועמד לנשיאות ארצות הברית או בעיתונאי שכותב עליו, הורים צריכים להבין שפליק הוא לא חינוך, אלא אך ורק מכה.

      חובה להפנים דבר אחד, במיוחד כשהדם רותח ותחושות העלבון והזעם גואים: בכל פעם שאנחנו מביטים מטה אל השדונים הקטנים, הם מביטים למעלה, ורואים אותנו, האורים והתומים של חייהם.

      לכל הטורים של חיים של אבא
      לפייסבוק של חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי