חיים של אבא: האיש עם השיערות על הפנים

זה לא עניין פשוט לגדל זקן בישראל. מסתבר ששיער על הפנים הוא הרבה יותר משיער על הפנים. עבור מי שהרגיל את סביבתו לעור פנים חלק עד זיפי, כל מפגש עם אדם מוכר נפתח קודם כל במבט חשדני. במדינת היהודים לזקן שצמח לפתע יש משמעות אחת – א?ב?ל. הרי לא יכול להיות שסתם לא תתגלח. וכך, המבט הראשון הוא של הפתעה, ואז חשש שמא קרה הנורא מכל. אחרי שהתברר שכולם חיים והכול בסדר, מגיעה הפליאה. אם לסכם את מגוון האסוציאציות בעיני הסביבה: הפכתי להיפסטר חרדי, שמתכוון להתגייס לדאעש.

כמו רוב הדברים בחיים, גם זה היה לא מתוכנן. בדרך כלל שיער הפנים שלי נע בין מגולח למשעי לזיפים של כלא מעשיהו, אבל זקן ארוך, מלא, צפוף, עדיין לא היה לי. נראה שלכל גבר צריכה להיות תקופה מזוקנת בחייו, ולו כדי להרגיש את האלטרנטיבה, להיראות קצת אחר, לתת לעור ולסכין לנוח. בשנים האחרונות הזקן הפך לאופנה. בעולם המערבי שהפך ליותר ויותר חלק, נשי, אסתטי ונקי, הזקן שמצמיחים גברים רבים נראה כמו התרסה, רצון לחזור למקורות, להפוך את ההווה לקצת יותר שעיר ומחוספס מכפי שהוא, להיאחז בגבריות אבודה גם אם במציאות העצובה נשים עדיין מקופחות עקב היותן נשים.

הזקן שלי, שמקורו בעצלות נטו, הפך לשנוי במחלוקת ככל שהתארך והתפתח עם הזמן למעין קרב סמוי בין המינים בבית.

פוטנציאל הפתטיות של בעלי הזקנים הוא גדול לכאורה - הפירורים נדבקים לשערות, המראה הופך מבוגר יותר – אבל טומן בתוכו לא מעט יתרונות. המראה גברי, מעט פילוסופי ומהורהר, סמכותי יותר, והוא מהלך קסם על לא מעט אנשים. אם לסכם את החודשיים האחרונים, העולם נחלק בין אוהבי זקן לבין שונאיו, ובאופן ברור.

מודה, המחמאות מהנשים בסביבה, כולל צעירות מצודדות, לגבי המראה הפראי היוו תמריץ מסוים להמשיך ולהתעצל, אבל גם טמנו פרדוקס מסוים שאפשר לתמצתו במשפט: ככל שרואים פחות מהפנים שלך אתה נראה טוב יותר.

מצד שני היו כאלה שעיוו את פניהם למראה הזקן, והמליצו להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. רק שלכל גבר יש איזה מודל זכרי בראש, מעין קלינט איסטווד פרטי שמצית גפרור בעזרת הזיפים ומדליק באמצעותו סיגר קטן וריחני, ומשדר לסביבה שיש פה זכר אלפא שאי אפשר להתעלם מקיומו. והסביבה אכן לא התעלמה.

התחלתי לעבוד בלהסביר למה יש לי זקן. זה באופנה, תירצתי, למרות שמעולם לא נהיתי אחרי אופנות. בהמשך שילבתי קצת הומור יבש עם "מדי חורף אני מאוורר קצת את עור הפנים, אז הפעם הגזמתי, כזה אני – הולך על הקצה", או ש"אני עובד על מראה רציני יותר", והשחיקה הובילה אותי לבסוף לבדיחות קרש נוסח "אני משחק את משה בעשרת הדיברות 2 וססיל דה מיל הורה לי להיראות יותר 'רבנו'". יותר מגבה אחת הורמה.

הילדים הסתייגו בהתחלה, כשלאט לאט האבא הניאנדרטלי שלהם הפך לאיש מערות אמיתי, אבל אחרי זמן מה התחילו לאהוב את הרעיון. הילד ליטף בהתפעלות את הזיפים המתארכים, והילדה נתנה את תמיכה הקולית למהלך וכפאשינסטה בהתהוות הסתקרנה נוכח השינוי ההדרגתי שחל בפניי. דעת הקהל בבית הייתה איתי.

עם הזמן גיליתי שהזקן יודע למקם את בעליו בדיוק בתקופה בה הוא נמצא בחיים. זיפים בלונדיניים שהזכירו את השיער הארוך וצרוב השמש של ימי התרמילאיות, לצד שיער שחור צפוף כמו שגרת החיים, ופה ושם אניצים לבנים שמסמנים את הבאות. איש משפחה באמצע הדרך.

הסביבה התרגלה למה שהיה נראה מוזר בהתחלה, וה"מה קרה שאתה מגדל?" הראשוני, התחלף ב"נוח לך עם זה?" והבעת דעה נחרצת האם עליי לעצבו או להניח לו לגדול פרא. מדהים שכל מה שאדם צריך לעשות כדי להפוך לנושא השיחה המיידי בכל מפגש חברתי ולזכות בדקה של תהילה, הוא פשוט לתת לשערות לצמוח. אהבתי את המראה, ודי נחמד להיות מזוקן, בטח בהתחשב בכך שנוכח מעמדי הכלכלי-חברתי זה הדבר היחיד שצמח אצלי בשנים האחרונות.

לכל אחד היה מה להגיד כשראה את זקני. רק הגברת הראשונה התבצרה בשתיקתה, יודעת שאני יודע מה היא חושבת על המהלך. כמו בלא מעט אירועים היסטוריים, על המקריות הונחו נרטיבים והזקן הפך לסמל של מרד סמוי. ממילא אני לא זוכה למחמאות על המראה החיצוני גם כשאני מגולח, אז למה לא להזריק קצת אידיאולוגיה ליומיום. כשחברותיה לא הסתירו את התלהבותן, לכסנתי לעברה מבט עמוס טסטוסטרון, והיא התעלמה והמשיכה במעשיה עמוסי האסטרוגן. "מתי כבר תוריד את הזקן המכוער הזה?", היא רמזה לי בעדינות באחד הימים, וידעתי שמלחמת ההתשה נפתחה רשמית. הזקן החל לחשב את קצו לאחור.

אמנם הרוב חלקו מחמאות ומעטים סלדו מהזקן, אבל היה ברור שהוא לא יימשך עוד זמן רב. לא כשמדי פעם הגברת אומרת בלשון רכה "יאללה תתגלח, אתה נראה נורא עם זה". גם הגדולה החלה להיסחף אחר הרטוריקה של אמה, ואחת ליומיים הבהירה שאני כבר לא נראה טוב ושאתגלח. התחלתי לאבד קולות בבית. אמנם הילד תמך בי ואף דרש שאאריך עוד ועוד, אבל אחרי שלושה חודשים גם אני הרגשתי מיצוי. כן, כולנו רוצים להיות קלינט איסטוודים אבל רובנו דייויד שווימרים כאלה, שסרים למרות ויודעים לכבד סמכות.

אז גילחתי את הזקן. ולכל אחד היה מה להגיד גם על זה.


לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי