פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: לנער את הסלפי

      משום מה, למרות שיש לה אייפון, הילדה החליטה שהיא רוצה גם מכונת זמן. כלומר, מצלמת פולארויד. עכשיו לך תסביר לבת דור הטאבלט שפילם עולה ביוקר. בעצם, תתחיל את ההסבר במה זה בכלל פילם

      חיים של אבא מצלמת פולרויד (באדיבות המצולמים)
      בשנות ה-80, היינו פשוט נכנסים לחנות ויוצאים עם אחת כזאת אחרי חמש דקות (צילום: ארז מיכאלי)

      להיסטוריה יש את הדרכים שלה לחזור על עצמה. בדרך כלל פשוט צריך לחכות שמספיק זמן יעבור בין תקופה אחת לאחרת. במשך יותר ממאה שנה חברת קודאק האמריקאית הייתה שם נרדף לצילום. כולם קנו את מצלמותיה, כולם קנו את סרטי הצילום שלה, ובמשך כמה עשורים במאה ה-20 היא הייתה לשם גנרי לציוד צילום. כמו פריג'ידר למקררים, או ג'יפ לרכבי השטח. כולם רצו להנציח את עצמם ב"קודאק מומנט".

      באופן אירוני, דווקא אחת ההמצאות הכי גדולות של קודאק הביאה למפלתה. אחד מעובדיה, בחור בשם סטיבן ששון - לא, הוא לא יהודי שהיגר מעיראק, אימא שלו דווקא נורבגית - המציא את המצלמה הדיגיטלית, אבל החברה שלו לא השכילה להפוך אותה למותג מנצח שיקבע את שלטונה אל תוך המאה ה-21, ובמקום זה ראתה את המתחרות משאירות אותה מאחור במכנסיים מופשלים ועם הפילם ביד.

      קוראים לזה "מלכודת ההצלחה". חברה שקופאת על שמריה בגלל מוצר או כמה מוצרים שהפכו אותה לאימפריה. בתחילת שנות ה-80 הוקסמנו ממצלמת הפולארויד, שסיפקה את התמונה מיד, ממש כמו המצלמות הדיגיטליות של היום, וחסכה את ההמתנה עד לסיום סרט הצילום ופיתוחו במעבדה. התאווה והסקרנות של הילדים שהייתה להם מצלמה כזאת סופקו מיד.

      פולארויד, כמו קודאק, לא השכילה להתפתח, ועם השנים פשטה רגל ונמכרה. אבל כל מיני גלגולים תאגידיים ותעלולים שיווקיים כמו מינויה של ליידי גאגא למנהלת הקריאייטיב של החברה, הפכו את המותג המאובק והנשכח למשהו שחזר לאופנה. כלומר, לזבוב טורדני שמזמזם לי "פולארויד פולארויד" ממש בעור התוף, בזמן שמשקולת "פולארויד" נוספת מכבידה לי על הצוואר. כי הילדה בסך הכול ביקשה מאה פעם בדקה שאקנה לה את המצלמה המגניבה – מילת האייטיז הזאת בהחלט הולמת – שתיקח אותנו למסע בזמן ותאלץ אותנו למלא מחדש אלבומים.

      חיים של אבא מצלמת פולרויד (באדיבות המצולמים)
      אף פעם לא הייתה לי מצלמת פולארויד, גם אני רוצה (צילום: ארז מיכאלי)

      הופתעתי. למה את צריכה מצלמה כזאת? יש לך מצלמה טובה יותר באייפון. היא המהמה משהו על כמה זה כיפי ויפה, ושזה עכשיו במו?ד?ה, עוד מילה מפעם, כאילו שאנחנו ב-1986 ועד רגע תישמט הלסת ויישבר הלב כשנצפה בשידור החי של שיגור מעבורת החלל צ'לנגר. ככה זה עם אופנה, גלגל ענק של טרנדים שמסובב הזמן. מה שנחשב יפה אתמול, הוא מיושן היום, יחזור כווינטג' מחר, יהיה הדבר הבא מחרתיים וחוזר חלילה.

      בסוף נשברתי. אף פעם לא הייתה לי מצלמת פולארויד, גם אני רוצה. הדרך אליה הייתה מודרנית בעליל: הזמנה דרך המחשב, שרק הבהירה כמה הטכנולוגיה שבאה להקל לפעמים מסבכת. כמובן שהגיע פתק מהדואר, כמובן ששכחנו ללכת לסניף בזמן, כמובן שכשהגעתי לסניף המצלמה כבר הוחזרה לשולח, כמובן שהייתי צריך לנבור במייל כדי למצוא את אישור העסקה, כמובן שהייתי צריך להתקשר ולבקש שישלחו שוב, כמובן ששילמתי על שליח אישי כדי לא לפספס שוב את הדואר הרשום, ולבסוף, חודשיים אחרי שהזמנתי, המצלמה הגיעה. בשנות ה-80, היינו פשוט נכנסים לחנות ויוצאים עם אחת כזאת אחרי חמש דקות.

      להיות פוטין זה כיף

      הילדים התלהבו. איבדו את הראש. נרגשים, הם החזיקו את המונולית הזה מהעבר, והתחילו לצלם את עצמם לדעת. הלו, זאת לא מצלמה דיגיטלית, נזפתי, הפילם יקר, וגם אין מקום לאלבומים בבית לפחות עד שאחד מכם יגור במעונות סטודנטים. תצלמו רק מה שנראה לכם חשוב, ונכון יהיה להנציח אותו בתמונה פצפונת ולא הכי איכותית. תראו את האלבומים של אימא ושלי, כל תמונה שם איוו ג'ימה, קלאסיקה היסטורית מהחיים. כשיש מעט זה שווה הרבה. צלמו רק רגעים מיוחדים, כאלה שראוי לתלות על המקרר.

      הם נרגעו. ואז התחילו לבקש ממני אישור לפני כל תמונה, כאילו שאני פוטין, ולא מן גורבצ'וב שעשה להם סוג של גלאסנוסט עם המצלמה הזאת, למרות שהיא עושה את אותו הדבר בדיוק כמו שעשתה לפני 30 שנה. האמת, זה קצת כיף להיות פוטין.

      נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בוועידת האקלים בפריז, 30 בנובמבר 2015 (רויטרס)
      מספיק! את מבזבזת את כל הפילם (צילום: רויטרס)

      ואז הגדולה הפיצה שיש לה פולארויד והחברות שלה באו להצטלם, והתלהבו כאילו שהראו להן מכונת זמן (טוב, זאת סוג של מכונת זמן), והופ! הלכה עוד חבילת פילם. בקצב הזה עוד מעט המתבגרות האלה יתחילו ללבוש כריות כתפיים ולשמוע דוראן דוראן. בחיי, שנות העשרה של המאה ה-21 נראים כמו בחזרה לעתיד אל שנות ה-80 של המאה ה-20. בקולנוע מקרינים את מלחמת הכוכבים, הילדה זורחת אחרי שקיבלה מצלמת פולארויד והנעליים הכי נחשקות כרגע על ידי הצעירים הן נעלי פלאדיום, כן כן אלה מהטיולים השנתיים. התלבטתי אם לגלות לבנות שאחרי ה-MP3 והאפליקציות המוזיקליות בסמארטפון עומד לצאת לשוק מכשיר מהפכני בשם טרנזיסטור.

      הילדה נצמדה למצלמה, שעוררה עניין בקרב כל מי שראה אותה - נוסטלגיה אצל המבוגרים והתלהבות אצל הצעירים. דור הסמארטפון התרגל לראות תמונות במחשב, ואין מה לעשות, זה שטחי וצפוי אבל יש איזשהו קסם כשהרגע ממוסגר אחרת. יש סקרנות בזמן שהם מנערים את נייר הצילום ומחכים דקה-שתיים כדי לראות איך יצא. כן, דור העתיד, טאבלטי שכמותו, עדיין רוצה להחזיק את הזיכרונות ביד, מוחשיים. נראה שעם כל הכבוד למחשב, המקרר תמיד יהיה המוזיאון המשפחתי האמיתי.