האם יש מקרים שבהם זה בסדר להכות ילדים?

הכאת ילדים, או "ענישה גופנית" כפי שנהוג לכנות זאת בלשון נקייה, עלתה לכותרות בארה"ב לאחרונה, לאחר שהסנטור טד קרוז סיפר במהלך הקמפיין שלו על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות כי כאשר בתו קת'רין בת ה-5 משקרת ביודעין, היא "מקבלת פליק". על אף שבתי המשפט והמחוקקים בארה"ב נוטים בשנים האחרונות להקשיח את עמדתם כלפי הכאת ילדים, גם אם למטרות חינוכיות, נדמה שבדעת הקהל האמריקאית יש רבים שדווקא תומכים בכך.

אז, האם זה בסדר להכות ילדים מדי פעם, כאשר התנהגותם מצדיקה זאת? מומחים בתחום הפסיכיאטריה די תמימי דעים לגבי העובדה שהכאת ילדים (בדרך כלל הכוונה לסטירה או מכה ביד פתוחה, שאינה משאירה סימן או פציעה על גופו של הילד) גובה מחיר משמעותי מבריאותו הנפשית של הילד.

פרופסור מייקל נוקס, מרצה לפסיכיאטריה באוניברסיטת טולדו בארה"ב, התייחס לסוגיית הענישה הגופנית של ילדים במדינה ואמר כי "בארה"ב הכאת אסירים, פושעים, או מבוגרים בכלל הינה בניגוד לחוק. באופן אירוני, בני האדם היחידים שהחוק מתיר להכות הם האנשים הפגיעים ביותר בחברה שלנו – ומי שתפקידנו להגן עליהם – ילדים". כמו אנשי מקצוע רבים אחרים מתחום בריאות הנפש, גם נוקס מציין את הקורלציה הגבוהה בין הכאת ילדים (spanking) והתעללות. "הכאת ילדים היא לעתים קרובות הצעד הראשון במעגל ההתעללות בילדים", אמר.

לפעמים, מה שמתחיל בכוונה הורית לאכיפת משמעת, מסתיים בכעס שיוצא משליטה ומסלים לחבטות. ברוב המקרים לא מדובר בהורה "רע" או "מתעלל", אלא בהורה שהסטרס הגובר דחק אותו לנקודת שבירה, והוא אינו מודע לשיטות משמעת חלופיות, כמו: "פסק זמן", נטילת זכויות מהילד, או מתן חיזוק חיובי להתנהגויות רצויות של הילד.

בהיסטוריה המחקרית ישנם שפע של תיעודים ומחקרים אודות ההשלכות הפסיכולוגיות של ענישה גופנית על ילדים. בשנת 2011 פרסם האיגוד האמריקאי לאחיות ילדים הצהרה לפיה: "ענישה גופנית היא גורם סיכון מרכזי בילדים המפתחים דפוסי התנהגות אימפולסיביים ואנטי-סוציאליים... ילדים שחווים ענישה גופנית בתדירות גבוהה נמצאים בסבירות גבוהה יותר להפגין התנהגות אלימה בבגרותם".

האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריית ילדים ונוער פרסמה הצהרה ברוח דומה בשנת 2012, בה נכתב כי: "אף על פי שלענישה גופנית יש שיעור הצלחה גבוה בשינוי התנהגויות בטווח הקצר, היא אינה יעילה לאורך זמן, ונקשרה באגרסיות מוגברות וירידה בהפנמה המוסרית של התנהגויות נאותות".

כלומר, הכאת ילד עשויה להראות יעילה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא אינה יעילה וככל הנראה גם מזיקה מאוד. ענישה גופנית מלמדת את הילד שהפעלת כוח פיזי היא אמצעי מקובל לפיתרון בעיות.

אבל האם הממצאים המחקריים הללו נכונים תמיד – ללא יוצא מהכלל? האם אין שום מקרה או נסיבות שבהן 'פליק' קטן על הטוסיק של הילד יכול להועיל לו ולשרת את טובתו? או לכל הפחות – לא להסב לו נזק פסיכולוגי משמעותי? על אף שהורים רבים יסכימו שלעתים רחוקות יש תועלת במכה קטנה, מרבית המומחים טוענים כי הסיכוי לכך שואף לאפס. עם זאת, ד"ר מרג'ורי גאנו, מרצה לפסיכולוגיה בקלווין קולג' ועמיתתה קארי ליה מארינר פרסמו מחקר שמסקנותיו היו כי "ברוב המקרים, הטענה שענישה גופנית מלמדת את הילדים להיות אגרסיביים אינה נכונה". גאנו ומארינר טענו שהשלכות הענישה הגופנית תלויות גם באופן שבו היא נתפסת על ידי הילדים. כך למשל, רק ענישה שנתפסת על ידי הילד כביטוי לאגרסיה מצד ההורה (להבדיל מענישה שנתפסת כ"הצבת גבול לא אגרסיבית"), עלולה להוביל להתנהגות אגרסיבית של הילד.

בסקירת מחקרים בנושא, שבוצעה בשנת 2010 על ידי ד"ר קתרין טיילור מאוניברסיטת טוליין, הגיעה החוקרת למסקנה ש"אפילו ביטויים מינוריים של ענישה גופנית מגדילים את הסיכון להתנהגות אגרסיבית מוגברת של הילד". עם זאת מחקרים קליניים הראו כי ההשפעה של שיטות הענישה יכולה להיות גם הפיכה, ונמצא כי הפחתת השימוש בענישה גופנית עשויה להוביל להפחתה גם באגרסיות בקרב הילדים.