המעבדה: המיתוסים הבריאותיים שכדאי לשכוח מהם – חלק ב'

אם חמשת המיתוסים שנותצו במדור בשבוע שעבר הפתיעו אתכם – היכונו לחמישה נוספים, שאולי בכלל החשבתם עד היום כאמת מדעית חותכת. משיער גוף ועד ריבועים בבטן – הנה כל מה שחשבתם שאתם יודעים על הבריאות שלכם, ורחוק מלהיות מדוייק.

נשים וגברים כאחד משווכנעים שככל שיתלשו את שיער הגוף שלהן בשעווה, או יסירו אותו באמצעות סכין גילוח, כך הוא יגדל מהר יותר, ובאופן עוצמתי יותר. אבל מתברר שאין שום קשר בין עצם הסרת השיער ואופן ההסרה לבין תהליך גדילת השיער. "ההנחה שהשיער גדל להיות עבה יותר אחרי שתולשים אותו אינה מבוססת על מדע. אנשים פשוט לא יודעים לאבחן את עצמם טוב מספיק", הסבירה ל-Scientific American הדרמטולוגית האמריקאית איימי מק-מייקל.

אז מדוע אנחנו משוכנעים שגזימת השיער או תלישתו מייצרות שיער גוף עבה יותר? ייתכן שזוהי אשליה הנובעת ממבנה השיערה האנושית, הדומה לזה של עיפרון: עבה בבסיסו ומחודד בקצה. לכן כאשר גוזמים את השיער –באמצעות סכין, למשל – ונותר רק הבסיס, מתקבל הרושם שהשיער עבה וכהה יותר. בפועל, מדובר במבנה הטבעי שלו. בנוסף, שיער שטרם נחשף לשמש ולכימיקלים, נוטה להיות כהה יותר בהשוואה לשיער "ותיק" – מה שתורם גם כן לתחושה המוטעית שהשיער גדל אחרת.

ויש לכך גם הוכחה מדעית: במחקר אמריקאי שבוצע ב-1970 התבקשו חמישה גברים לגלח רגל אחת בסכין גילוח מדי שבוע במשך חמישה חודשים, בעוד הרגל השנייה נותרה שעירה, ושימשה כבקרה. התוצאה? ניחשתם נכון. בתום הניסוי לא נמצא כל הבדל בכמות השיער שהופיעה בכל אחת מהרגליים. עיקרון זה – מדגישים ב- Scientific American – נכון גם לשיער גוף המוסר בשעווה. למעשה, מציינים שם, תלישה אובססיבית של שיער באמצעות שעווה עלולה להוביל דווקא לדילולו באזורים מסוימים, כתוצאה מטראומה.

כמו האספרטיים שהוזכר בשבוע שעבר, גם האלומיניום הוא חומר מושמץ, הנקשר לא אחת בסרטן. מאחר שאלומיניום הוא החומר בפעיל העיקרי המצוי בדאודורנטים נוגדי הזעה (antiperspirants) – נשמעו טענות כי כאשר הוא נמרח לעתים תכופות בקרבה לחזה, הוא נספג בעור ומוביל לתגובות הורמונאליות מסוכנות, מבוססות אסטרוגן. החשש נובע מכך שההורמון אסטרוגן מסוגל לעודד התפשטות של גידולים בשד. חומרים משמרים שלעתים נמצאים גם הם במוצרי קוסמטיקה ומכונים "פארבנים", נחשדים גם הם בתרומה לסרטן, מכיוון שהם מחקים את פעילות האסטרוגן.

ומה מצא המחקר? אמנם כמה מחקרים הצביעו על קשר אפשרי בין שימוש בדאודורנטים ואלומיניום שהצטבר ברקמות שד לבין התפתחות סרטן – אך מחקרים רבים אחרים לא מצאו כל קשר – כפי שמדווח מכון הסרטן הלאומי האמריקאי (NCI). הוא מסכם כי: "מדעני NCI אינם מודעים להוכחה חד משמעית המקשרת בין שימוש בדאודורנטים נוגדי הזעה לבין סרטן השד". גם האגודה למלחמה בסרטן בישראל מגבה נקודת מוצא זו.

אך כידוע, היו ימים שבהם גם סיגריות נחשבו מוצר בלתי מזיק, ולכן NCI מקפיד להסתייג: "נדרש מחקר נוסף בכדי לבדוק אם שימוש בדאודורנטים נוגדי הזעה עלול לגרום לגדילה של פארבינים וחומרים מבוססי-אלומיניום ברקמות השד. נדרש גם מחקר נוסף הבודק אם כימיקלים אלה יכולים לשנות את הדי.אן.איי בכמה תאים או לגרום לתאי השד להשתנות, ובכך להוביל לסרטן השד". מנהל המרכז הרפואי ניו-הופ לטיפולים משלימים בסרטן ד"ר יוסף ברנר מוסיף: "הקשר בין אלומיניום לסרטן הוא תיאוריה ידועה, אך אין לה הוכחה. האם כדאי להעדיף דאודורנטים 'נקיים' על פני אלה שיש בהם אלומיניום? אם אפשר, למה לא? אם כבר מתמרחים במשהו, עדיף שיהיה ידידותי".

אם אתם חובבי ספורט ונוהגים להתאמן גם בשעות הערב המאוחרות, בטח הזהירו אתכם לא אחת שאימון לילי עלול לפגוע בשינה שלכם. אבל סקר רחב היקף שערך ב-2013 ארגון השינה הלאומי (National Sleep Foundation) בקרב 1,000 אמריקאים, לא מצא לכך כל הוכחה. השורה התחתונה: אנשים המתאמנים בערב – בין אם פעילות אינטנסיבית או רגועה – לא דיווחו על שינה טובה פחות, בהשוואה לאנשים שאינם מתאמנים. הם גם טענו שבימים שבהם הם מתאמנים בערבים, שנת הלילה שלהם משתפרת. אבל אם אתם שואפים לשינה אולטימטיבית, אולי כדאי לכם לשקול להתאמן בבקרים: מתאמנים מסוג זה דיווחו על שנת הלילה הטובה ביותר, בהשוואה לכל שאר הקבוצות שנבדקו.

בכל מקרה, הממצאים האלו נכונים ככל הנראה רק ל"מתאמנים קלים" יחסית. דיאטן הספורט והמרצה לתזונה במכללה האקדמית בווינגייט, ניר פינק, מדגיש כי בעוד פעילות גופנית בעוצמה נמוכה הנעשית בערבים לא צפויה לפגוע בשינה, הרי שפעילות אינטנסיבית, המעלה את הורמוני הסטרס בגוף, דווקא כן עלולה להפריע. בנוסף, בגלל הצורך של הגוף לשקם את עצמו מסוג כזה של אימון – אתלטים נוטים להזדקק ליותר שעות שינה בלילה, בהשוואה לאנשים רגילים. "אתלטים סובלים יותר מהפרעות שינה בהשוואה לאנשים רגילים", אומר פינק. אבל אם אינכם אתלטים, אלא פשוט מתאמנים חובבים – ספורט בערב לא צפוי להזיק לכם.

מיתוס ספורטיבי נוסף שפינק מסייע לנתץ הוא נקודת המוצא ש"אימוני בטן" מייצרים ריבועים בבטן. "הריבועים שכל כך הרבה אנשים רוצים הם תוצאה של אחוזי שומן נמוכים, ולא דווקא של חיזוק שרירי הבטן", מסביר פינק. "ככל שאחוזי השומן גבוהים יותר, כך שכבת שומן מכסה את שרירי הבטן ולא רואים את שרירי הבטן, גם אם אלה חזקים. ניתן להשוות זאת לתפוח המוכנס לשקית. אם מנסים לגעת בתפוח – מרגישים את קשיחות הקליפה ואת המתאר דרך השקית. אבל אם תוסיפי לשקית מים, תתקשרי לראות את המתאר, או לחוש בו – ללא קשר לכמה התפוח יהיה חזק או קשיח. התפוח בהקשר זה הוא השריר, השקית היה עור והמים הם השומן". המסקנה: עליכם להיות רזים, בכדי להיראות חטובים (לא משנה עד כמה אתם חזקים).

עוד מוסיף פינק כי אין טעם לבצע אימונים ארוכים של תרגילי בטן בכדי להשיג "ריבועים", שכן ממילא ברוב תרגילי הכושר משתמשים בשרירי הבטן והגב על מנת לייצב את הגוף, "שרירים אלה לרוב פעילים בכל מקרה בזמן אימון, ובידודם בתרגיל ייחודי לא תמיד חשוב כל כך", מסביר פינק.

כמו במקרה של אחים בכורים שנדון במדור הקודם – גם ילדים יחידים נוטים להיות הישגיים וחכמים יותר בהשוואה לילדים להם אחים נוספים. הסיבה לכך ברורה מאליה: הם זכו להשקעה ולתשומת לב גבוהות במיוחד מצד הוריהם. אבל מעבר לפרמטר הזה, המחקר לא מצא כל הבדל בינם לבין ילדים אחרים - בוודאי לא אחד המראה שהם נוטים להיות בעלי תסביכים רבים יותר.

הפסיכולוגית מאוניברסיטת טקסס באוסטין, טוני פלבו – בעצמה ילדה יחידה ואם לילד אחד – שמה לה למטרה כבר לפני עשרות שנים לבחון לעומקו את המיתוס. היא סקרה מאות מחקרים שעסקו בנושא באמצעות מטה-אנליזה, והגיעה למסקנה חותכת: הילדים היחידים רגילים לגמרי (ונבדלים רק בהיבט של אינטליגנציה גבוהה יותר, כאמור). בראיון מ-2010 ל-Times אמרה: "(למרות מה שהראינו במחקר), התפישה אודות הילד היחיד עוד לא הופנמה אצל רוב האנשים". ואם נצטרך להמר, נאמר שגם אתם, ככל הנראה, מתקשים להאמין לזה.