המעבדה: המיתוסים הבריאותיים שהמדע ניפץ

מיתוסים בתחום הבריאות נוטים להתפשט כאש בשדה קוצים, אבל לא פעם הקשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט. לפניכם חמישה מיתוסים כאלה – והאמת המדעית שמאחוריהם.

גם אתם בוודאי נתקלתם בהמלצה הבריאותית להקפיד על שתיית מים מרובה, וליתר דיוק – שמונה כוסות מים ביום. אלא שמתברר שמספר הקסם הזה – "שמונה כוסות מים" – הוא שרירותי לחלוטין, ובוודאי שאינו מבוסס על מדע.

"אם יש מיתוס רפואי שלעולם לא ימות, הוא זה שמדבר על שמונה כוסות מים ביום", כתב לאחרונה חוקר שירותי הרפואה מאוניברסיטת אינדיאנה, פרופ' אהרון אי. קרול. מקור המיתוס, מסביר קרול, הוא דו"ח מ-1945 של גוף ממשלתי אמריקאי בשם "ועד התזונה האמריקאי" (Food and Nutrition Board), שם נקבע כי קצובת השתייה היומית המומלצת היא כ-2.5 ליטרים – או 10.5 כוסות. בחלקו השני של הדו"ח מופיעה הסתייגות, הקובעת שאת רוב המים הנדרשים לבני אדם הם צורכים דרך מזון, כמו ירקות ופירות – אך מזו גורמי בריאות נטו להתעלם. "מדי קיץ רשויות הבריאות מזהירות מפני התייבשות", כותב קרול, "כאילו אם לא נשתה שמונה כוסות של נוזלים ביום נימצא בסכנת התייבשות. אבל הטענות האלה לא מחזיקות מים", כתב קרול בהומור.

במאמר מדעי שכתב קרול על מיתוסים רפואיים ב-2002 הוא אף ציין ששתיית שמונה כוסות מים ביום – נוסף על הנוזלים שאנו צורכים דרך משקאות אחרים ומזון – עלולה להיות מסוכנת, "הן בגלל רמות נמוכות של נתרן בגוף והן בגלל העובדה שאנשים חשים אשמים על כך שהם לא שותים מספיק". עוד הוא קובע שמשקאות המכילים קפאין ונחשבים בשל כך ל"מייבשים", כמו קפה, תה ומשקאות קלים מסוימים – אינם באמת כאלה, ויש לראות בהם נוזלים לכל דבר.

השורה התחתונה: עזבו אתכם מהמלצות גורפות. כמות השתייה המומלצת משתנה בהתאם למה שאתם אוכלים, למשקל הגוף ולכמות הפעילות הגופנית שאתם מבצעים. אז אם אתם צמאים – שתו. מעבר לכך, אתם ככל הנראה לא בסכנת התייבשות.

קלישאה פסיכולוגית רווחת גורסת שלסדר הלידה השפעה קריטית על אישיותם של ילדים. בין הנחות המוצא המקובלות: אחים בכורים הם "שתלטנים ושאפתנים", ואילו הצעירים הם "מפונקים או עצמאים". אבל מחקר גרמני חדש שבחן את הנושא גילה שאין קשר של ממש בין האמונות האלה לבין המציאות. אלפים רבים של אנשים השתתפו במחקר: 10,500 גרמנים, כ-5,000 אמריקאים ו-כ-4,500 בריטים. המשתתפים התבקשו למלא שאלוני אישיות ואינטליגנציה וכן לדווח על מיקומם במשפחה.

החוקרים מצאו אמנם שילדים בכורים נוטים להיות בעלי איי-קיו גבוה יותר, בהשוואה לאחיהם, אך בכל הנוגע לחמש תכונות אישיות שנבדקו במחקר – מוחצנות, יציבות רגשית, נעימות, חריצות וחשיבה יצירתית (imagination) – נמצא קשר סטטיסטי חלש בינן לבין סדר הלידה. "התוצאות היו ברורות מאוד, וזה היה מפתיע", סיכמה החוקרת ג'וליה רורר. ומה לגבי אחים בכורים ואיי-קיו גבוה? זה מיוחס בדרך כלל להשקעה הורית מרובה בילד הראשון – השקעה שנוטה לפחות עם הבאים בתור. אז הבכורים בכל זאת מרוויחים משהו. אבל אינטליגנציה היא לא הכל בחיים, לא?

אין כמעט אקסיומה "דיאטטית" ידועה מזו: מי שרוצה לרזות, חייב להיכנס לכושר. לכאורה, ההיגיון פשוט: מי שמפעיל את הגוף – שורף קלוריות. ומהי המטרה בדיאטה אם לא שריפת קלוריות, המביאה לכך שבמאזן הכולל, שורפים יותר קלוריות מאשר מכניסים? אבל בשנים האחרונות האקסיומה הזו מתחילה להתרופף, ויש כבר מי שטוען שפעילות גופנית רחוקה מלהיות חיונית לירידה במשקל. הסיבה: אנשים שורפים פחות קלוריות בעת פעילות גופנית, בהשוואה לכמות הקלוריות שהיו מצפים לשרוף בה. בנוסף, מתברר כי ללא מעט אנשים יש נטייה לפצות על המאמץ שהשקיעו בפעילות הגופנית באכילת יתר. בדיוק בגלל גורמים אלה, הצהיר באחרונה ניו יורק טיימס ש"כדי להוריד במשקל – הרבה יותר חשוב לאכול פחות מאשר להתעמל".

ניר פינק, דיאטן ספורט ומרצה לתזונה בקורסי מדריכים במכללה האקדמית בווינגייט, מספק דוגמה הממחישה את העניין: אדם במשקל 70 קילוגרם ישרוף כ-350 קלוריות בעת הליכה של 5 ק"מ, האורכת לרוב כשעה פלוס-מינוס. אם ירוץ את אותו המרחק, הוא ישרוף רק מעט יותר קלוריות בהשוואה להליכה. אדם כזה, שיניח שהפעילות לבדה תוביל לכך שיירד במשקל, ככל הנראה יתבדה – במיוחד אם ירשה לעצמו לאכול "עוגה קטנה" בסיום האימון.

אז נכון – פעילות גופנית, ובוודאי אם היא מאומצת, תורמת גם להאצת חילוף החומרים בגוף. אבל מחקר עדכני שבחן את העניין הראה שכאשר מתבוננים בנפרד על אסטרטגיות לירידה במשקל (רק דיאטה, רק פעילות אירובית ועוד), הרי שדיאטה בלבד היא האסטרטגיה האפקטיבית ביותר. "קל יותר לקצץ קצת מהמזון, לעומת השקעת כמות זמן לא מבוטלת בפעילות גופנית בעוצמה גבוהה – שהיא סוג הפעילות הנדרש לצורך ירידה במשקל", מסביר פינק.

במילים אחרות, ספורט לא יכול להחליף את הקיצוץ הקלורי, אלא רק להוסיף לו. בכל מקרה, מי שיכול לשלב בין ספורט לדיאטה – מה טוב. "פעילות גופנית", מסכם פינק", לא רק טובה לדיאטה, אלא גם טובה לבריאות הפיזית והנפשית, ולכן השילוב בין דיאטה לפעילות היא בעיני ההמלצה הטובה ואפקטיבית ביותר". בקיצור, המיתוס על הספורט לא נותץ, אך ללא ספק דורש חשיבה מחדש.

הממתיק המלאכותי אספרטיים סובל זה עשרות שנים מיחסי ציבור גרועים, ויש להעריך שגם אתם שמעתם שאספרטיים הוא חומר מזיק, שאף עלול לגרום לסרטן. אבל מה שמדויק יותר לומר בהקשר לממתיק המלאכותי הפופולארי, הוא שהדיון המחקרי סביבו רב-סתירות ולכן טרם הוכרע. כך למשל, בשני מחקרי מעבדה שהובילו חוקרים איטלקים ונעשו בחולדות נמצא אמנם קשר בין אספרטיים במינונים גבוהים לבין סרטן הדם וסרטן בלוטות הלימפה, אך מינהל המזון והתרופות בארה"ב (FDA) כמו גם הגוף האירופי המקביל (EFSA) – הטילו ספק בממצאים.

מחקרים שנעשו על בני אדם הניבו ממצאים סותרים. בכל זאת, אחד המחקרים הרציניים בתחום – אותו הוביל המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI) – לא מצא סרטן בשיעורים גבוהים יותר אצל אנשים שצרכו אספרטיים במשקאות קלים, בהשוואה לאלה שלא שתו משקאות אלה. המחקר, שפורסם ב-2006, נפרש על פני חמש שנים והשתתפו בו כ-500 אלף איש. טענות נוספות קשרו לאורך השנים בין אספרטיים לבין בעיות בריאותיות רבות, החל מכאבי ראש, דרך סחרחורות וקשיי עיכול ועד הפרעות במצב רוח ואפילו אלצהיימר, פרקינסון ומומי לידה – אבל גם לטענות אלה לא נמצא כל בסיס מחקרי חד-משמעי.

הקונספירטיביים שביניכם בוודאי יאמרו שידיהם של התאגידים הגדולים מצויות בכל, ורבים מהמחקרים (גם הממשלתיים שבהם), בוודאי מומנו על ידם בדרך זו או אחרת. אלא שעד שיוכח אחרת, האספרטיים חף מפשע. מי שמכור לממתיק המלאכותי הזה – הרוויח. לפחות בינתיים.

לא מעט אופנוענים מאמינים שחבישת קסדה גורמת להם להתקרח. "בגלל לחץ הקסדה על הקרקפת והיעדר חמצן, אני מאבד שיער", אמר לי לאחרונה א', אופנוען טרי. "אופנוענים רבים סובלים מהתופעה – ומשוכנעים שזה בגלל הקסדה". על אף ההיגיון המסוים המצוי בטענה של א', מתברר שמדובר בלא יותר מאמונה טפלה, בניחוח אופטימי-משהו. "אין כל קשר בין חבישת קסדת אופנוע להתקרחות", פוסקת אחראית מרפאת השיער במרפאת העור של בילינסון, ד"ר הלנה מרטינז. "התקרחות עלולה להתרחש אם לחץ הקסדה על הראש הוא ממושך וחזק מאוד, אבל לחץ מסוג זה אינו נפוץ. הקסדה הרי מרופדת".

עוד אומרת מרטינז: "נשים חרדיות חובשות פיאה במשך יום שלם – ושחיינים מבלים שעות בבריכה כששיערם לחוץ תחת כובע – ודבר לא קורה לשיער. התקרחות גברית היא בעיקרה עניין גנטי, ולעתים אנשים עשויים לסבול גם מהתקרחות כללית שמקורותיה בריאותיים – למשל, בשל מחסור בברזל או בוויטמין B12, או בגלל הימצאות תחת סטרס. לקסדה, בכל מקרה, אין שום קשר לעניין".