כל בוקר אני מתעוררת עם המחשבה הזאת: "היום תהיי נחמדה וחזקה". אבל לפעמים אני לא כל כך נחמדה וחלשה. זה מתחיל מיד אחרי שמחשבת ה"היום תהיי נחמדה וחזקה" עוברת לי בראש: "נורא חם היום, למה אתה מלביש לה מכנסיים ארוכים?". אני לא מצליחה להיות מתוקה ומתחשבת כמו בפרסומת לחיתולים, ואם אנסה לשתוק, כבר אמצא משהו אחר להלין עליו. למצוא על מה, זאת לא בעיה, כי בעלי הוא בן להורים פולנים, הווה אומר שגם ב-43 מעלות הוא ילביש לתינוקת בגדים ארוכים, ואם תתנו לו, גם יעטוף בשמיכה ויכבה את המזגן, יסגור כל חלון בבית כי "רוח פרצים", ירוקן את הבקבוק שעמד 15 דקות מחוץ למקרר, יבדוק את חום המים באמבטיה והם תמיד יהיו "רותחים" או "קפואים". כי האב הפולני לעולם לא יהיה מרוצה. אני הונגרייה. כלומר רבע הונגריה, אבל הרבע ההונגרי לוקח בסיבוב את הרבעים המזרח אירופאיים האחרים. זה אומר לא מעט רגשי ודמעות.
פוסטים קודמים של ליאת לב:
רחמים עצמיים לצד נצנוצי אושר
סיפור הלידה של ליאת
כשזה מתרחש עשר פעמים ביום, זה גורם לי לחשוב "היי, מה אנחנו עושים כאן?". הרי באנו לכאן בשביל ליהנות, אז למה בכל יום מתרחשות שתי התפרצויות בכי, שלוש שתיקות ארוכות ועקיצות בסגנון "אוי, היא התעטשה! חייבים להזמין אמבולנס"? אומרים שזה בגלל ההורמונים, בגלל קשיי ההסתגלות למצב החדש וההיכרות המחודשת של בני הזוג את עצמם וזה את זו. זה נשמע הגיוני. הרי בכל שנות חייכם הקודמים לא גידלתם תינוקת מקסימום עשיתם בייביסיטר לכמה שעות ושיחקתם עם בני דודים רחוקים אין הכנה לסיטואציה המפתיעה הזאת, במסגרתה אתם אחראיים בלעדיים על חייה של יצורונת מתוקונת שהבאתם יחד לעולם.
אז אני מזכירה לעצמי שלא סתם הבאתי אותה לעולם עם האדם הספציפי הזה. הרי היה לנו טוב וכיף שנתיים וחצי לפני שהיא נולדה, אז ארבעה חודשים קשים לא יכריעו אותנו. ועוד דבר לולא הייתי מרגישה כל כך נוח ו"בבית" עם בעלי, לא הייתי יכולה לשחרר עליו את כל הקיטור שאני משחררת עליו. ויש גם את הרגעים המצחיקים, עם הבדיחות הפרטיות שרק שנינו מבינים על הקקי של התינוקת, והחיקויים של הצרצורים שהיא משמיעה, והרגעים שהיא נרדמת, ואז אנחנו קופצים ראש למיטה ונרדמים ביחד מהר-מהר בתקווה שלא תתעורר לפחות לשעתיים. ברגעים האלה אני נזכרת שאני בעצם הכי אוהבת אותו בעולם ושאנחנו אמא ואבא של הבת שלנו, ואיזה כיף לנו.