יש, זה נגמר! יש, זה מתחיל!

באדפטציה לפתיחת הספר "אנה קרנינה", נראה שאין אף הריון דומה למשנהו וכל לידה היא סיפור בפני עצמו. וגם הלידה שלי עוד תסופר לילדיי ולנכדיי כאילו היתה אירוע מיוחד שקורה רק לאנשים מיוחדים. סיפור שהיה כך היה: לפני שבוע ושלושה ימים נכנסתי לשבוע ה-38. בעלי גלגל אותי למיטת הבדיקות בחדר מספר 405 בקופת חולים, והמתין בשקט לסיום הבדיקה כדי לגלגל אותי בחזרה לאוטו. לפתע נשמעה זעקה: עכוז! עכוז! (אני למען האמת שמעתי מילה גסה אחרת, וחשבתי שרופאת הנשים שלי מדברת אליי מאוד לא יפה).

מי דמיין לעצמו שסיבוב של עובר בזווית של 180 מעלות יהפוך לדרמה שכזאת וצמד המילים "מנח עכוז" יעורר דאגה שכזאת. המילים הבאות היו "מהר לבית חולים". הרופאה המליצה לנו לנסות להפוך את התינוקת בהקדם האפשרי, לפני שהיא תתקבע במנח הטוסיק החמוד שלה בתוך צוואר הרחם, ואז... זה מה שלא ידעתי - מה אז. מה קורה אם התינוקת נשארת במנח עכוז? למה זה כל כך נורא?

כעבור שעתיים שכבתי על מיטת בדיקות אחרת בבית החולים הקרוב למקום מגוריי. גם הרופא הזה אישר שהתינוקת במנח המפורסם, עוד הוא אמר שהתינוקת גדולה מדי כדי לעבור היפוך ובטח שלא תתהפך בעצמה בחלל הקטן שנותר לה ברחם. הוא גם הוסיף טרמינולוגיה רפואית חדשה - "מיעוט מי שפיר". מה זאת אומרת בעברית להדיוטות? שאין טעם לחכות ללידה טבעית עם צירים וכל הג'ז הזה, כי אין כמות מספקת של מי שפיר ברחם לסגור 40 שבועות. ושוב שתי מילים, שהפעם סיכמו את הכל סופית: "ניתוח קיסרי".

ניתוח קיסרי?!? לא, אדוני הרופא, אני לא רוצה שיחתכו אותי, זה ממש לא מה שתכננתי! הרופא היה מאוד סבלן, והסביר שוב שעם כל הכבוד לתכנונים של האדם, אלוהים צוחק. אני לא צחקתי. אני בכיתי. "טוב, לפחות יהיה לי זמן להתכונן נפשית, נכון?", שאלתי. "האמת שרציתי לשאול אותך מה את עושה היום באחת בצהריים". ואז באמת בכיתי.

והנה אני, שבוע ויומיים אחרי הלידה. הקטנטונת שוכבת בעריסה שלה, וישנה (כרגע), ואני בקושי זזה, כי כל נשימה כרוכה בכאבים מנוולים. לעולם לא אבין נשים שמבקשות ללדת לידה קיסרית, ומכאן אני מפצירה בכל מי שקוראת מילים אלה להתרחק ממנה כמו ממחלת הפה והטלפיים. והנה עוד כמה דברים שהתלבטתי לגביהם, ועכשיו הם מוחלטים: לקטנטונת שלנו קראנו שירה, במלרע. אני לא מיניקה, כי לא הצלחתי וגם התאמצתי במיוחד. ויתרתי על מלונית כי חבל על הכסף, טוב שלא הלכתי ליותר מסיור בית חולים אחד כי בסופו של דבר ילדתי בקרוב ביותר. הצרבת חלפה כלא הייתה ברגע שהסתיימה הלידה. הרעב לא חולף ברגע שמסתיימת הלידה. העייפות משוגעת. והתינוקת? משגעת. זערורית עם חיתול ענקי. חמודה כמו בובת חרסינה. ישנה הרבה ועושה קולות קטנים ומתוקים. והיא שלנו.

בהצלחה לנו ובהצלחה לכן, שבהיריון ושאחריו.