פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: בשבילי הזיכרון

      ילדים מבינים מהו מוות. אבל בישראל רוצים שגם ילדים רכים יתפלשו במוות, וכבר בגן הילדים חושפים אותם ללימודי השואה, שם נרדף לתיאור שטחי ורדוד של המאורעות, המעורר בהם בעיקר פחד ובלבול

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      אי אפשר לצעוד עם הילד בהרים המושלגים בגרמניה בלי לחשוב על השואה (צילום: ארז מיכאלי)

      רופולדינג הוא מהכפרים האלה שעבורם המציאו את המצלמה. זה מאות שנים בתיו נחבאים בין הרי האלפים ופסגותיהם המושלגות, הוא מוקף יערות עבותים ונחלים שוצפים, מסלולי הסקי בקרבתו הפכו אותו ליעד תיירותי נחשק, כמו גם מתקני הספא שבו, ונראה כי מנעמי החיים הם שגרת יומו. מהפינה הזו של גרמניה, סמוך לגבול האוסטרי, כל צרות העולם נראות רחוקות.

      הגענו לרופולדינג בדצמבר 2012, כדי לבלות עם חברינו הגרמנים ניקול, לארס ובנם בנדיקס, את חופשת החורף שלהם. אחרי שהיו בשליחות של שנתיים בישראל והתאהבו בה, הם מקפידים לבקר אותנו מדי שנה, וזאת הייתה הזדמנות לגמול להם ולחוות עם הילדים חורף אירופאי כהלכתו, במקום בו הם מבלים את חג המולד והסילבסטר מדי שנה עם משפחתו התוססת של לארס.

      יום לפני שהמראנו חזרה ארצה, עלינו להר ראושברג הסמוך לכפר. הנוף מהפסגה היה עוצר נשימה. הרי האלפים המושלגים מילאו את האופק, אכלנו במסעדה, זרקנו קצת שלג ובעיקר הרגשנו על גג היבשת. אחרי שירדנו ברכבל, צעדנו דרך היער בשביל המוביל חזרה אל בקתת העץ שלנו.

      הקטנצ'יק היה אז כבן ארבע, והוא ואני השתרכנו מאחור. הילד חבש כובע קסקט עבה, לבש מעיל, וצעד לידי, כשכפות רגליו הקטנות וכפות רגליי הגדולות מטביעות עקבות בשלג. עברנו ליד גדר תיל, כזאת שנועדה לחסום בקר. הבטתי בו, ואמרתי לו לעצור רגע. מסביבנו עצים, הכול לבן, דממה מוחלטת, גדר תיל, ומולי צפה התמונה של הילד שמרים ידיים בגטו ורשה, ותחושה רגעית שאנחנו חלק מצעדות המוות הארוכות. כל כך לא נורמלי. השואה צרובה בנו. אי אפשר לחמוק מזה.

      מעשה "קונדס" בבלגיה: אלמונים השתלטו על מערכת הכריזה ברכבת וביקשו מהיהודים לרדת באושוויץ (רויטרס)
      השואה צרובה בנו. אי אפשר לחמוק מזה (צילום: רויטרס)

      פתאום צצו בראשי שאלות כמו האם היינו שורדים צעדה כזאת? ואיך היינו הולכים בלי מעילים ומגפיים? ואיך שרדו הניצולים בקור המקפיא הזה, כשרק כתונת פסים לגופם, וכאב ועצב בנפשם. הזמנים אחרים לגמרי, היחסים שונים לגמרי, אנחנו מטיילים עם החברים הגרמנים שלנו על אדמת גרמניה, נהנים מיופייה ומנעמיה, ובכל זאת. זה באוויר, למרות שעברו 70 שנה. התחושה קיימת, למרות שלא היינו שם.

      לארס אמר לי פעם שכשהוא מספר לגרמנים שהוא היה בשליחות בישראל מטעם עבודתו, הם שואלים אותו תמיד את אותן שתי שאלות, ותמיד באותו סדר: האחת, איך זה להיות גרמני במדינת היהודים, והשנייה, האם לא פחד מהטרור. לפי סדר השאלות אפשר להבין שהטרור מטריד את בני שיחו הגרמנים, אך יותר מההווה זהו העבר ובו הנוראה שבזוועות, שחשוב להם לדעת יותר לגביו, עבר שמטריד אותם עד היום, פצע פתוח שנקווה שלא יגליד, עבר שהם לא מרפים ממנו כשם שאנחנו לא. גם אצל הגרמנים, לפחות רובם, התודעה צרובה.

      דיברנו איתם, עם לארס וניקול, על השואה. הם סיפרו בבושה על אלה מדור הסבים שתמכו במפלגה הנאצית, אנחנו סיפרנו על הנרצחים מקרב משפחותינו, הם נדהמו מההומור השחור שישראלים פיתחו בקשר לשואה, ואנחנו הערכנו את גילוי הלב שלהם בנוגע לעבר האפל של עמם. הם תמיד מבקרים אותנו בסביבות אמצע אפריל, וכך יצא שבשנה שעברה מצאנו את עצמנו עומדים יחד בצפירה, הם עם בנם, ואנחנו עם ילדינו. זה היה רגע שבו אני מניח שבכל אחד התערבבו המון רגשות, ואחריו שתקנו. העמידה המשותפת אמרה הכול.

      חיים של אבא (יח"צ , ארז מיכאלי)
      הילד שלנו והילד שלהם שאלו למה אנחנו עומדים בצפירה (צילום: ארז מיכאלי)

      הילד שלנו והילד שלהם שאלו למה אנחנו עומדים בצפירה. אמרתי לקטנצ'יק שלי שלפני הרבה שנים הייתה מלחמה נוראה ובה רבים מאוד מבני עמנו מתו בה, וזאת אחת הדרכים לכבד ולזכור אותם. בלי לפרט מהן הנסיבות, מי גרם לזוועה ומה היו תוצאותיה. כמדומני הוא שאל אם ניצחנו, ועניתי לו שכן. זה הספיק. ילדים קטנים לא צריכים לדעת יותר מזה. ילדים מבינים מהו מוות - כשהם מועכים נמלה המשמעות ברורה להם - אבל בישראל רוצים שגם ילדים רכים יתפלשו במוות, וכבר בגן הילדים חושפים אותם ללימודי השואה, שם נרדף לתיאור שטחי ורדוד של המאורעות, המעורר בהם בעיקר פחד ובלבול.

      "בשבילי הזיכרון" קוראים לתכנית הלימודים המעוותת והמיותרת הזאת, ששמה את הגננות במצב בלתי אפשרי, וכמה משמח לדעת שלא כולן מבצעות אותה כהלכתה. כי הן צריכות להסביר מדוע יש צפירה; למה החנויות סגורות; להתפתל סביב המילה "נאצים"; להסביר את המילה הכה מורכבת וטעונה "שואה"; וכל זאת תוך כדי שהן מתווכות את הנושא לילדים "באופן שיעניק להם תחושת מוגנות". איוולת.

      וזאת בשעה שהילדים, בני שלוש, ארבע וחמש, עסוקים בשלהם, וכלל לא היו מודעים ליום הזה אלמלא עצרו את שגרת יומם ודחפו להם בכוח תכנים שאין להם סיכוי לקלוט. איך ילד קטן יכול להבין את המשמעויות? איך הוא יכול להכיל את זה? איך יוכל לרדת לעומק השנאה וחוסר האנושיות? ומה ההקשר ההיסטורי של כל זה? יש מבוגרים שלא מצליחים להתמודד עם זה, אז לצפות זאת מילדים רכים?

      מדינת ישראל לא מרחמת על ילדי הגן.

      לדף הפייסבוק חיים של אבא