זהו, נגמרה עוד עונה של האח הגדול, והיא הייתה מוצלחת מתמיד. אני לא מדבר על הפח הגדול שאוטוטו ישתלט לכם על ערוץ 20, אלא על הריאליטי השנתי הפרטי שלנו, בו הבית הופך מדירה ממוצעת למלון בלי כוכבים. אירחנו את החברים הגרמנים שלנו. לא, לא י?קים משכונת דניה, אלא גרמנים אורגינל. מהמבורג.
הנה תקציר תולדות הנפשות הפועלות: לארס וניקול עשו לפני כמה שנים רילוקיישן לישראל בעקבות עבודתו של לארס כמהנדס, והבן שלהם, בנדיקס, היה בגן עם הבן שלנו. הילדים התיידדו, וגרמו גם להורים להתיידד, ואחרי שהם חזרו לגרמניה נולדה מכל הידידות הזאת מסורת קצת ציונית מצדם של ביקור בישראל מדי שנה. אז כדי שהילדים ייהנו וישחקו ביחד, והמבוגרים ייהנו ויישתו שלושה ליטר בירה ביום ביחד, מדי שנה אנחנו הופכים למשך שבוע לסניף של הסוכנות היהודית - הם לנים אצלנו ונוצרת מן קומונה ישרא-גרמנית שעל פניו נשמעת מסובכת ומתישה אבל בפועל היא יעילה וכיפית.
אצלנו המבוגרים הכול נראה אותו דבר. הנשים קובעות את סדר היום, והגברים משתדלים לבצע את ההוראות בדייקנות. זה עולם של גברים. בטח. שעושים מה שהנשים אומרות להם לעשות. או כמו שלארס ניסח זאת וסיפק לי מנטרה לחיים: happy wife - happy life.
אצל דור ההמשך זה היה קרב תרבויות קלישאתי בין שמחת החיים והיצירתיות של ילדינו הישראלים אני מנסה לכבס את זה, הם רבע מופרעים לבין המשמעת, הדיוק והסדר של ילדם הגרמני לא צריך לכבס את זה, אלה תכונות אופי שהורים יודעים להעריך וחיכיתי לראות מי ישפיע על מי. ההבדלים ניכרו מיד.
המחקר שלי מבוסס על ילד אחד בלונדיני, הוא ללא מתודולוגיה ברורה ומבוסס בעיקר על תצפיות מעוררות השתאות, אבל אני הולך פה על אינדוקציה שיטת הסקה שמשמשת כל גזען ללא הבדל גזע, ומשמרת את הטמטום האנושי וקובע פה שדי ברור שגם בדור הבא הם יבנו צוללות ואנחנו נקבל אותן.
בכל ערב הבטנו המומים במחזה. בנדיקס הקטן יצא מהמקלחת, לבש פיג'מת פסים, צחצח שיניים, נשכב במיטה והקשיב לסיפור לפני שנרדם בשמונה בדיוק. לא 20:04 כמו שחשבתם. 20:00. הוא יותר מדויק מהפיפסים של קול ישראל, עליי. זה נראה כאילו מישהו לקח כמה ספרים לחינוך נכון, הוסיף להם כמה תיאוריות נכונות לא פחות על התפתחות בריאה לילד ושיבט מכל זה את בנדיקס החמוד. וכל זאת קורה בזמן שהילדים הלא רחוצים שלנו מטנפים את הסלון בשאריות תפוצ'יפס ומנהלים משא ומתן מתיש על הפעימה הרביעית במפת הדרכים למקלחת. לא ידעתי אם להתבייש או לקנא, אז חשתי גם וגם.
בבוקר הוא התעורר ב-07:00 בדיוק, וב-07:08 כבר היה לבוש, מסורק, עם שיניים מצוחצחות וגוטן מורגן מתנגן לעברי. בשמונה דקות הוא סיים תהליך שלוקח לילדים שלנו בין שעה ליומיים. מה לומר, פשוט לפסל את דמותו ולשים בכניסה לבית. מיד הפכנו את בנדיקס למלאך קטן שבא להדגים לילדים שלנו איך להתנהג בהתאם בבית האח. כל משפט שלישי נגמר ב"תראו את בנדיקס". איך הוא משחק, איך הוא מדבר בשקט, איך הוא משתף בצעצועים. קיוויתי שאולי הוא יהפוך את הצברים שלנו לקצת יותר גרמנים, גם על אוסטרים הייתי מוכן לסגור.
אבל אחרי שלושה ימים הוא התחיל קצת להתקלקל, כנראה בגלל כל הישראל הזאת מסביב, שהזכירה לו שחוקים נוצרו כדי להפר אותם, בטח בחופשה.
זה התחיל עם השכמה בסביבות 07:13, צפייה בטלוויזיה על הבוקר, חצי פיתה עם שוקולד פה ושם, ונגמר בזה שהוא עומד במרפסת וצורח בקולי קולות "סנט פאולי, סנט פאולי", כדי שכו-לם יידעו איזו קבוצת כדורגל הוא אוהד. כן, אני יודע שהילדים משקפים את החינוך של ההורים ובלה בלה, אבל אנחנו לא כאלה. באמת. והוא בטח לא היה כזה כשעבר במכס. בינתיים הילדים שלנו לא עשו שום סימן לכך שהם מפתחים יקיות, והיה לי ברור שבמלחמת התרבות הזאת אנחנו הולכים לנצח, כלומר להפסיד.
נסענו לסופ"ש משפחות בצפון. קיבוץ מטופח, נחל כחול, צימרים מפנקים, הרי הגלבוע משקיפים עליי עובד על המנגל. לא צריך למות כדי להגיע לגן עדן, די בנסיעה לניר דוד. לא יצא לי להיות בחורבן בית המקדש הראשון וגם לא בשני, אבל אני משער שזה פחות או יותר נראה כמו הצימרים שלנו חצי שעה אחרי שהתמקמנו. הצצה פנימה אל חדרם של הגרמנים גילתה שהצימר שלהם קצת יותר מסודר מהמוזיאון הקרוב לביתכם. אבל המטמורפוזה של בנדיקס נמשכה. ככה זה כשאתה מוקף בשבעה ילדים ישראלים מלאים ב...נו, שמחת חיים ויצירתיות.
היה מדהים לראות איך למרות שהוא שכח מזמן את העברית שהייתה לו, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחבורה, שרוב הזמן צללה, רצה, קפצה, רכבה ובעיקר זזה, כל הזמן זזה. "הוא גרמני, אבל יש לו לב ישראלי", אמרה לי ניקול, כשסיפרה איך כשהגיע מישראל הישר אל הגן החדש בגרמניה, הגננות אמרו לה שתבדוק את השמיעה שלו כי הוא מדבר בקול רם, והיא צחקה והסבירה שהכול בסדר וככה מדברים בישראל.
"בגרמניה הילדים בגן שקטים כאלה, כבויים, ופה הם שמחים", אמר לי לארס, וגרם לי לרגע לחשוב שאולי גם אנחנו עושים משהו נכון, או לפחות לא טועים בגדול. אבל אז נזכרתי שמדובר באדם שלא חווה חיים רצופים עם ילדים ישראלים, ושבעשר וחצי בלילה אפשר לפרש את שמחת החיים שלהם אחרת.
ביום האחרון בנדיקס השלים את המטמורפוזה. חילקתי להם בנוהל שקיות שוקו על הבוקר, הם שתו ובנונשלנט השאירו אותן על השולחן. לארס מיד אמר לו בנימוס גרמני שקט משהו כמו "לגן סי אס דן מול" שזה בערך "שים את זה בזבל", ובנדיקס עשה מה שכל ילד ישראלי, או לפחות ילד שלי, עושה במצב כזה - המשיך לצפות בטלוויזיה.
לארס איים עליו - בגרמנית זה תמיד נשמע מפחיד יותר - שאם הוא לא ינקה אחריו את הזבל, הוא ישים לו אותו בתיק. בנדיקס ענה מה שענה ולא היה צריך גוגל טרנסלייט כדי להבין שוואלה, לא בא לו עכשיו לרוקן את הזבל. הלב נחמץ. מה עשינו ממנו, מה.
בזמן שהם התווכחו, פקדתי על בני, לאות הזדהות, לזרוק את שקיות השוקו לפח תיכף ומיד. פתאום הוא קם, לקח אותן והניח בפח. מההה? שלושתנו הבטנו בו בדממה כשניקה בעזרת סמרטוט רטוב את טיפות השוקו שנותרו על השולחן, וייבש בעזרת נייר מגבת. זהו, אני רץ לארוז, אנחנו מוכנים לרילוקיישן בברלין.