הו האימה. כן, מאז שקולונל קורץ סיפק את מטבע הלשון הזה הוא נשחק לעייפה, אבל כשמדובר בהליכה למשרד הפנים אז הו, האימה. כי אם יש משהו שיכול להזכיר לנו בפסח שכולנו עבדים של מישהו, כולנו ברגים קטנים שמרכיבים מכונה ענקית, זה בילוי במשרדי הממשלה. ההרגשה המידית היא של דון קישוט שנאלץ להילחם בטחנות רוח, ובדרך נשלח מקומה ג' לקומה א' כדי להחתים מישהו, ואז ממתין בתור שתי יממות כדי לצרף עוד נספח לתיק, אחר כך עולה לקומה ד' כדי לשלם את האגרה, ואז מגיע לפקידה האחרונה בשרשרת רק כדי שהיא תאמר לך שחסר לך טופס 513 ב', כך שתצטרך לבוא בשבוע הבא כי בדיוק נגמרה החבילה ורק אחרי חול המועד יביאו. ניסיון העבר לימד אותי שביורוקרטיה היא אנשים שמכבדים את התקנון ולא את האנשים שמולם.
הבעיה היא שלא הלכתי למשרד הפנים לבד, אלא עם הילדים, כי חייבים לחדש להם דרכונים לא בגלל הסכם הגרעין עם איראן, סתם כדי שיהיה אפשר להתאוורר מפה בקיץ והם חייבים להיות נוכחים. וכאן האימה האמיתית. אף אבא נורמלי לא רוצה שילדיו ייראו אותו מיטלטל מפקידה לפקידה, מקומה לקומה, נודד בעקבות טופס עלום וממתין שעות בתור כדי לראות אשנב נטרק בפניו. אם יש משהו שיכול לרסק את הסמכות האבהית מלבד אימא, זאת ביורוקרטיה.
הכנתי אותם נפשית לאחר צהריים ארוך במיוחד, אפילו חשבתי להצטייד בקלפים כדי להעביר את השעות בתור. ב-14:00 הגענו למשרד הפנים, עלינו לקומה המבוקשת, וכל הקלישאות התממשו בבת אחת כשמולנו עמד תור שהזכיר את יציאת מצרים, כולל כל המכות חוץ מצפרדע, ערוב, דבר ובכורות. אז זהו, חשבתי, נגזר עליי לבלות את השנים הבאות איתם כאן, בתור הזה, לחזות בבתי מתבגרת ליד טופסי הבקשה, ולחגוג לבני בר מצווה באזור של השלט רשות האוכלוסין וההגירה.
אבל אז, תוך חמש דקות, עוד לפני שהם הספיקו לפתוח חטיף ראשון, כבר הגענו לעובדת שמחלקת מספרים ומכווינה. "לאן אתם", שאלה בחביבות, כאילו שאנחנו הראשונים שהיא רואה היום ולא עברו אצלה כבר 15 אלף איש. "לחדש לילדים דרכונים", עניתי, וציפיתי לתשובה נוסח אחלה-חכה-שנתיים-בצד-עד שיפנו-אליך. "אל תעמדו פה בתור", היא הפתיעה, "יש אולם קבלה למשפחות, לכו עד הסוף ואז פנו ימינה". מהימים האלה שצריך למלא לוטו, או לפחות לברך על כך שבמשרדי הממשלה הבינו שצריך להתחשב בהורים.
כי לעולם ההורים נמצאים במצב הזה בין פטיש הילדים לסדן הביורוקרטיה. לך תחכה שעות בתור עם ילד צורח על הידיים; לך תשמור על ריכוז שיא במהלך מילוי טפסים אינסופיים בזמן שהם מושכים לך בחולצה, ואומרים שמשעמם להם; ואיך אפשר לקלוט מה הפקיד אומר בזמן שפתאום פורצת מריבה. וכולם מביטים במופע, ושופטים באותו רגע האם האימא פועלת נכון כשהיא מבטיחה לילדה כל מה שהיא רוצה ובלבד שתשתוק לחמש דקות, או שהאבא איבד את זה כשצעק על הילדים לסתום את הפה. לא קל להיות הורים, בטח כשמגיעים למשרד ממשלתי כלשהו.
חצינו את אולם הקבלה הראשי. מאות אנשים יושבים, בוהים, מחכים, נשבע שהיה שם מישהו שעיין בעיתון "דבר". ואנחנו? ממשיכים הלאה. אולם המשפחות היה קטן ומלא. התיישבנו. פתחתי להם חטיף. דיברנו קצת. עוד לא הספקתי להגיד חובה-לצרף-תמונת-פספורט וכבר הגיע תורנו. הנה, עכשיו יתחיל מסע הייסורים.
קטן אמונה התיישבתי עם הילדים מול הפקידה. הנה אנו, מוטלים מולך כמו קורבן פסח, עשי בנו כרצונך. הרי חייב לקרות משהו. היא חייכה אל הילדים, ביקשה שאבדוק שהנתונים הרשומים בטופס נכונים, ביקשה שאחתום פה, פה ופה, ואמרה לנו חג שמח ושלום, ושהדרכונים יגיעו בעוד כמה ימים. זהו? בלי מצטערת אבל חסר לך אישור שקר-כלשהו? בלי אדוני היית צריך לבוא עם האגרה חתומה, אתה צריך לרדת קומה ולשלם שם? עבדים היינו, עתה בני חורין ותוך חצי שעה בלבד. אל הביורוקרטיה הישרתי מבט, והיא עזרה לי עם חיוך.
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לעמוד הטוויטר של ארז מיכאלי