זמן. אין. נגמר. אולי יום אחד יהיה. כלומר, הזמן איתם הוא נפלא, הוא החיים עצמם, אבל הזמן המענג הזה לעצמך, פנאי עדיין קוראים לזה ככה? הוא כבר לא מובן מאליו. אז זה או הזנחה, או הורים מושלמים כאלה שמספיקים הכול, או הורים שמכינים תכנית רב-שנתית לפיה ב-11 באפריל בין 20:15 ל-21:30 תוכל לרוץ בפארק שליד הבית. ואז, כשהעניינים מתחממים במיטה, פתאום מגיע איזה ילד ואומר שהיה לו חלום רע, והילד השני מתעורר צמא ומבקש לשתות, והילדה צועקת מהחדר שמעירים אותה. אפילו זמן לעשות דמוגרפיה בכיף הם לא נותנים.
כסף. אין. נגמר. גם לא יהיה. חיפוש קצר בגוגל מראה שלפי הערכות מומחים לכלכלה, ההוצאה על גידול ילד בישראל עד להגיעו לגיל 18 היא בין 400 ל-500 אלף שקל, תלוי במעמד הסוציו-אקונומי, אזור המגורים, סוג החינוך ועוד. זה השלב שבו אני מזכיר שנכון לאוקטובר 2014, 50% מהעובדים בישראל משתכרים עד 6,578 שקל בחודש. למה אלוהים ברא לאדם שתי כליות? כדי שיוכל למכור אחת ולכסות הלוואות.
בריאות. בכל פעם שהילד שלך משתעל, זה אומר שילד אחר השתעל לידו קודם, וילד אחר-אחר השתעל ליד הילד האחר עוד קודם, ובקיצור, הילד שלך תיכף חולה ואחריו אתה. גני ילדים ובתי ספר הם מדגרת חיידקים, והם גם המוסדות החינוכיים שמבטיחים שיהיו כינים בעולם כל עוד המין האנושי קיים. ואז הילד מדביק את כולם, וכל הכסף שנחסך לנופשון הכול-כלול ברודוס עובר לקופת החולים. ופתאום הילדה אומרת שכואבת לה השן, ורופא השיניים מביט מודאג בצילום, ואומר שלא תהיה ברירה, חייבים לעקור, ליישר, להרים, להקים גשר ושני מחלפים, כדי שבגיל 18 היא תוכל לחייך בלי שבחורים יברחו ממנה.
שינה. צורת בילוי מועדפת על לא מעט בני אדם, אבל לא רלוונטית להורים לילדים צעירים. מגילאי 0-1 ההורים ישנים במקטעים של לוחמים בפילבוקס בדרום הר חברון, משהו כמו שמירה של 4-2; בגיל 1-2 השעות גמישות יותר, בקבוק פה בקבוק שם, אולי גם איזו קלאסיקלטת בחמש בבוקר כי למה שיקומו מאוחר יותר; בגיל 2-3 זה טריבל טו, וגמילות מחיתולים, והתגנבות יחידים שלהם למיטה, ובעיטה לאף בשלוש לפנות בוקר, והחזרת הפעוט למיטה, והוא רוצה חזרה, ובית דין לילי, ומתעקשים כי ככה מחנכים, ובסוף, אחרי כמה שנים, פתאום מגיע הלילה הזה של שינה רצופה.
רעש. מדברים בלי סוף. מגבירים את הטלוויזיה עד הסוף. משחקים רק בצעצועים עם בטריות. מארחים חברים. מבקשים. דורשים. מפצירים. צועקים. רבים. משלימים. וחוזר חלילה. ואחרי שהם נרדמים, פתאום החיים עוצרים בחריקת בלמים ואנחנו יושבים בתוך השקט שנשאר. קולות ילדים סימן לחיים.
אנרגיה. הממציא שיצליח להפוך את תנועת הילדים במרחב לחשמל, יהפוך לאחד האנשים הדגולים בהיסטוריה ועל הדרך גם למיליארדר. החיים שלנו נראים כמו איזה "בתנועה מתמדת 3" אבל רובנו לא סטיבן סיגל אלא יותר וודי אלן, וכאלה גם יחסי הכוחות. הם נעים בזירה, ואנחנו נופלים מהרגליים.
לו"ז. חונק. קשיח. לא מתפשר. האנושות מתחלקת כרגע לשני חלקים אלה שעבורם השעות 07:00, 16:00, 17:00, ו-19:00 הן החיים עצמם, ואלה שלא. השכמה, הכנה למסגרות, פיזור, איסוף, חוגים, ארוחת ערב, מקלחות והכנה לשינה. כל סטייה עלולה ליצור אפקט פרפר הרסני, או סתם יום רע.
בלגן. כן, לפעמים זה מצליח והם מסדרים את החדר, וכן, יש את רגעי הקסם האלה שהם משחקים ומחזירים הכול למקום, אבל די תמיד אפשר למצוא פאזל מפוזר פה, סט איפור מרוח על רצפת האמבטיה שם, בגדים בכל מקום, נעליים לידם, וזה עוד לפני שהתחלנו לטפל בכביסות, בישולים וערימת הכלים בכיור. ואז בבתים רבים אפשר למצוא ספה, ושני הורים מותשים בתוך אתגר על-אנושי יומיומי, שמוכנים לחתום עכשיו על עצומה הקוראת להקדמת הגיוס לגיל 16.
דאגה. מהרגע שהם נולדים ועד בכלל. האם הוא באחוזון הנכון? היא יונקת מספיק? הגן נחשב איכותי? הוא מסתדר עם הילדים בכיתה? היא מתקשה בלימודים? כבר שתיים בלילה והוא לא חזר מהמסיבה? היא תתגבר על הפרידה ממנו? איזו פעילות יש להם בגבול מצרים? במה הוא יעבוד? עם מי היא תתחתן? מה יש לו לחפש בדרום אמריקה? היא תקבל קידום בעבודה? לג'ורג' וושינגטון מיוחסת האמירה שדאגה היא הריבית שמשלמים מבקשי הצרות. אז מרבה ילדים מרבה דאגה.
אשמה. מהרגע שהם נולדים ועד בכלל. השאלה שמלווה את כל ההורים, בכל זמן ובכל מקום, היא האם מה שאני עושה או אומר עכשיו הוא הדבר הנכון עבור הילדים. את התשובה האמיתית רק הילדים ידעו לענות בעוד כמה שנים.
אז כן, עבור כולנו הילדים הם החיים עצמם, אבל לכל האושר המתמשך הזה יש מחיר, שאנחנו שמחים לשלם יום-יום שעה-שעה. בשנת 1800 הסתובבו פה מיליארד בני אדם, כיום בערך 7.2 מיליארד, כנראה שעשר המכות האלו לא עושות רושם על אף אחד. וכאשר הם יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ.
לכל הטורים של החיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לעמוד הטוויטר של ארז מיכאלי