יש כל מיני סוגים של חופשות. קמפינג בשטח, צימר בסופ"ש, טיול מאורגן של שש מדינות בעשרה ימים, חופשת סקי באלפים, לילות ארוכים על הרולטה בוורנה, יש כאלה שעושים טיול משחקי כדורגל או מסע קולינרי באיטליה-צרפת, הכול בסדר. חוץ מהרולטה בוורנה, כבר בילינו עם הילדים את כל סוגי החופשות מאוהלים במכתש רמון ועד שבועיים המתנה למתקן ביורודיסני ובכל זאת, תמיד גומרים עם הלשון בחוץ, וצריך חופשה מהחופשה.
כדי לנוח בחופשה עם הילדים, לנקות את הראש באמת, יש כנראה רק דרך אחת נכונה בטן-גב-אוכל-בריכה בבית מלון. כי בית מלון הוא מקדש האסקפיזם. זה יכול להיות קלאב הוטל לוטרקי ביוון, או קו ראשון למים באנטליה, זה לא באמת חשוב איזו שקופית חסות שכנעה אתכם, כי אם יש נכונות לשחק צ'יקן עם הבנק ולמתוח עוד קצת את האוברדראפט, וגם לעשות את זה עם חברים שיש להם ילדים בגיל של הילדים, אז מקבלים חופשת מילוי מצברים אמיתית. לפני פרוץ הפסח-יולי-אוגוסט, נסענו למלון שקט נטול אה-גה-דו בבריכה, כדי לעשות ריסטרט אמיתי למוח. אנחנו אוהבים מאוד את אילת, אז היי דרומה, לחיים האחרים שלנו.
הדרך. כן, בטיסה זה נחמד ומהיר, אבל לפעמים קצת יקר מדי, והמעבר חד מדי, וקצת מדכדך לראות כמה קטנה המדינה מלמעלה, כשכבר אחרי ים המלח המטוס מתחיל להנמיך לנחיתה. בנסיעה במכונית מרגישים את המעבר, את היציאה, את התהליך. אין כמו לנסוע במרחבי הנגב הפתוחים, הפראיים, עם מוזיקה באוזניים ושמש בעיניים, להישאב לתוך הנוף היפהפה שמתחלף, ולהרגיש שמשהו חדש מתחיל.
הצ'ק-אין. הרגע הקסום הזה בשנה שבו אתה הופך ממשלם-מיסים-עושה-מילואים-עומד-בפקקים למלך ליום אחד. בעצם מלך לארבעה ימים ושלושה לילות בחצי פנסיון.
ההתרגשות. כי באילת לא אכפת לך שהם רצים יחפים במסדרונות המלון, עולים על הספות בלובי וצועקים בהתלהבות שמהדהדת עד טאבה. נו בסדר, התיירים היפנים מסתכלים, אבל דחילק, פה זה לא מלון מפונפן בפריז, פה זה ארץ ישראל יא באבא, ושילמנו מספיק כסף כדי לראות את הילדים מתרגשים.
שיימינג. כי באילת יש הרבה ישראלים ובמקום שיש בו הרבה ישראלים אפשר לצלם בקלות שיימינג, לעלות אותו ליוטיוב, להפוך את הסרטון לוויראלי ולזכות בראיון של שלוש דקות בחמש אצל רפי רשף.
הבריכה. המקום בו אחרי עשר דקות של רביצה מול המים התכולים, אתה תוהה למה לא למלא יותר לוטו בעצם, כדי להפוך את הרגע הנדיר הזה לשגרת חיים.
האוכל. בוקר 3,500-קלוריות טוב לך. וערב 4,700-קלוריות טוב גם לך. הדבר הראשון שאתה חושב במצב של חצי פנסיון זה די, אין לי מקום יותר. הדבר השני שחושבים עליו זה מי האנשים האלה שלוקחים פנסיון מלא??
השפע. רגע, לא גמרנו עם האוכל. לא רוצה להיכנס פה לניתוחים אנתרופולוגיים על ישראלים שלא אוהבים לצאת פראיירים או על בתי מלון מקומיים שרוצים להוכיח למי יש הכי גדול, אבל כנראה שכולם מעמיסים כי הכול פשוט טעים לאללה.
עבודה. ההתפתחות הטכנולוגית והשינויים התרבותיים לא מרשים לנו להתנתק באמת, אז העבודה מטפטפת אלינו גם בחופשה, אבל אם כבר מיילים וטלפונים, עדיף לעשות את זה משפת הים אחרי ארוחת בוקר מלאה. האמת, זה אפילו יוצר תחושת ניצחון קטנה שעושה נעים בבלוטת העבדות המפותחת שלנו.
מקלחת ארוכה. בלי מצפון, בלי להתנצל. כל מי שנולד פה גדל עם פוביית הישראל מתייבשת, ורק בעיר המותפלת הזאת אפשר פתאום לעמוד מתחת לדוש עשר דקות ועדיין לא לחשוב על שלב החפיפה. ילדים, זוכרים שפעם דיברנו על זה שיום אחד עוד נמלא אמבטיה ויהיה שלום עולמי? אז זה הזמן, יאללה תמלאו, שלום.
שירות חדרים. אם היו מרשים לנו לקחת משהו אחד, ואחד בלבד, הביתה, אז חדרנית. בית עם ילדים זה מעגל אינסופי של בלגן, אז חייבים אחת כזאת שתקפוץ פעם ביום לרבע שעה ותסדר קצת כדי שיהיה אפשר לחיות. זה הסטארט אפ הבא שלי: שירות חדרניות עירוני. כמו גט טקסי, רק עם סינר ועגלה של חומרי ניקוי.
כלום. מהות החופשה. היתרון הגדול של אילת הוא שהיינו בה עשרות פעמים אז לא חובה לסמן וי על כלום, אלא רק לעשות כלום. כלום בחדר, כלום בבריכה. כלום בים. לדבר כל היום על זה שאפשר לטייל פה, ולקנות שם, ולצלול, ולהשקיף, ואז לקום ממיטת השיזוף וללכת לחצי הפנסיון הרלוונטי לאותה שעה בחדר האוכל.
הצ'ק-אאוט. קראש. התרסקות מנטלית. הגירוש מגן עדן. אומרים שלום וחוזרים למציאות בה ארוחת בוקר זה פיתה מול המחשב במשרד, אף חדרנית לא מבקרת בבית, וכל המשפחה מתקלחת בעשר דקות כי ישראל מתייבשת. עכשיו צריך לחיות איכשהו. אבל יש אופק חדש, אואזיס בלב מדבר לוח השנה, בעוד חודש אנחנו בניר דוד. כי ככה זה, חיים מחופשה לחופשה.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לעמוד הטוויטר של ארז מיכאלי