פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוחבת בקושי: סיור לוקיישן

      היה לה ברור שהיא תלד בבית החולים הקרוב לביתה אבל אז נחשפה ליאת לב למושג "סיורי בתי יולדות" והתחילה להתבלבל. בסוף זה מתחיל ונגמר בפיג'מה

      אשה בהריון (ShutterStock)
      "מיליוני נשים ילדו עד היום בלי שום עזרה, ביער, בין טיגריסים ותנינים או סתם בבית עם השכנה שהביאה סדינים ומים רותחים, ואני, פרינססה שכמוני, מתלבטת באיזה בית חולים הווילון יותר חוסם דציבלים"

      נכון שיש את הקטע הזה שכולם בעבודה יודעים שאת בהיריון הרבה לפני שאת מספרת, אבל לא אומרים מילה עד לרגע ההכרזה? זה קצת מגוחך, הקטע הזה, כי כולם יודעים שאת בהיריון - קשה להתעלם מהפיתות שאת אוכלת בבוקר, שהחליפו את התפוח המסכן, מהפיהוקים הענקיים ומהלוק הפיג'מתי הכללי שלך - ואת יודעת שכולם יודעים - כי קשה להתעלם מהמבטים רבי המשמעות והעובדה שאף אחד לא חוקר אותך בעניין הפיתות שהחליפו את התפוח והעובדה שאת נראית כאילו נפלת מהמיטה וכל מה שאת רוצה זה לטפס ישר בחזרה אליה.

      עוד פוסטים של "סוחבת בקושי":
      תסביך הבטן של ליאת לב קיבלת תפנית
      ואז התחילו הבחילות

      אבל כולכם משתפים פעולה במשחק השקט ומחכים בסבלנות לבשורה שתפתח את חגיגות ההיריון שלך. והאמת שאני הייתי מרוצה מהמשחק, ולא היה אכפת לי שיודעים טוב מאוד למה אני "מרגישה היום על הפנים, ונראה לי שאני אלך הביתה" או למה כשזאת שתמיד שואלת אם למישהי יש טמפון באה לחדר שלנו, אני כבר לא מנדבת אחד.
      לא הציקו לי בשאלות ואני בחזרה לא הצקתי בסיפורי בחילות נדושים. אבל בערך כעבור שלושה חודשים הפיל הלבן באמצע החדר הלבין והלבין והשמין ותפח עד שהייתה סכנה שכשסוף סוף באמת אספר, אף אחד לא היה אפילו מתאמץ לעשות את עצמו קצת מופתע. אז לפני שזה יקרה, סיפרתי.

      ואז התחילו השאלות לפי הסדר הקבוע הזה: באיזה שבוע את? בו או בת? איך את מרגישה? כבר החלטת איפה תלדי? ועל כולן עניתי תשובה מלאה. גם על השאלה האחרונה. התשובה הייתה "באיכילוב, דקה מהבית, למה בכלל לחשוב על בית חולים אחר?". ואז גיליתי שעניין הקל"ב לא מובן מאליו להיריוניות. נאיבית שכמוני, בוחרת בנוחות ובקרבה על פני כל הטוב שיש ליקום להציע לי במחיר פצפון של סיור בין בתי החולים ליולדות שיש בגוש דן וגם מחוצה לו. כשגיליתי את זה, הרגשתי שאולי אני מפסידה משהו בגלל העצלנות שלי. אחרי הכול זכות הבחירה בידיי, ומי יודע איזו חוויית לידה מצפה לי בכל בית חולים אחר בארץ.

      להתגלגל לחדר הלידה

      וכך התחלתי לשלב את המושג "סיור בתי חולים" בשיחות, כאילו הייתי מורת של"ח של קופת חולים. האמת שלא היה לי כוח לדבר הזה, וחשבתי שיש לי המון דברים מעניינים יותר לעשות או לאכול או לישון עליהם מאשר לנסוע עם הבטן לראות חדרי לידה. מיליוני מיליונים של נשים ילדו עד היום בלי שום עזרה, ביער, בין טיגריסים ותנינים או באיזה מדבר עם עקרבים או סתם בבית עם השכנה שהביאה סדינים ומים רותחים, ואני, פרינססה שכמוני, מתלבטת באיזה בית חולים הווילון יותר חוסם דציבלים.

      כדי לא להרגיש שפספסתי משהו, קבעתי סיור באיכילוב, בבלינסון ובוולפסון. וכדי לקצר את הסיפור, אמש התייצבנו באיכילוב עם עוד עשרה זוגות. כל הבנות נראו כמו חבילת כדורי ג'ימבורי מתגלגלים וכל הגברים נראו כמו גייז, כי לא היה אף בעל שלא נשא באבירות את התיק של אשתו. שירכנו רגלינו אחרי האחות החביבה מהקבלה לחדרי הלידה, לתינוקייה ולחדרי ההנקה, והלכנו הביתה בהרגשה שעשינו מעשה טוב עבור העובר שלנו. וכדי ממש לקצץ את הסיפור - הבוקר ביטלתי את הסיורים בבלינסון ובוולפסון. מה כבר יכול להיות שונה בחדרי הלידה שלהם, הפיג'מות? תנו לי להתגלגל לא יותר מדקה לחדר הלידה הקרוב למקום מגוריי, ולגמור עם זה כמה שיותר מהר. נראה לי שאצליח לחיות עם הבורות בנוגע לבתי החולים האחרים בלי בעיה מיוחדת.