הכול טבעי

יש נושאים שהשתיקה יפה להם. זה לפחות מה שלימדו אותנו מגיל צעיר במסגרת סדנת נימוסים והליכות שהקנו לנו הורינו כמעט בכל פעם שמעשינו גררו תשומת לב מהסביבה. מוקדי תשומת הלב השלילית נעו על הציר שבין ה"מגעיל" ל"דוחה ברמות קשות". כך למשל אכילה בפה פתוח (למה את אוכלת כמו נהג משאית?) ממוקמת פחות או יותר בצדו האחד של הציר, כשמצדו השני ממוקמות יציאות למיניהן משלל "פתחי האוורור" האנושיים שלנו. על כל הגועל הזה יש קונצנזוס - על זה לא מדברים.

עוד:
לפוסט הקודם של נועה הנדין
סוחבת בקושי: בלוג ההיריון של ליאת

עכשיו יולדת יקרה, קחי את כל הידע הזה, החינוך, אמות המידה והנימוס האלמנטארי עליו גדלת והשליכיהו היאורה. אל נא תילחמי בעובדות וחבקי לחיקך את השאלות והתהיות המרכזיות של חייך בחודשים הקרובים: עשה? לא עשה? כמה עשה? איך זה נראה? באיזה צבע?

גם הביישניות הגדולות שבחבורה או לחילופין קוראות התיגר שהבטיחו ונשבעו לעצמן ברגעים האחרונים לפני הלידה (כשהייתה להן דקה להישבע לעצמן...) שהן לא הולכות להתעסק בקקה הזה - מקפלות את הזנב בין הרגליים ומתעסקות גם מתעסקות. אי אפשר שלא ואי אפשר לברוח מזה.

ניכר בעצם שמרגע שילדת אין כבר "מגעיל" בעולם הזה. הכול מתקבל בברכה הכול הגיוני ויותר מכך - הכול טבעי. כן, גבירותיי וגבירותיי מרגע הלידה גם היולדת האורבנית מכולן מברכת את אמא אדמה על קסם הבריאה ומגלה חריצים במעטה הציני-ספקני שלה לגבי היכולת לחלוק עם העולם (הנשי בעיקר) רשמים בכל הנוגע למיצי קיבה, מיצים מרזים והמיץ של הזבל שבו לעיתים את מרגישה שאת חיה. וזה בסדר. זה טבעי.

לצרכי אמינות ומהימנות הטקסט שלפניכן ערכתי מחקר קטן: פעם, עוד לפני שמימשתי את ייעודי הפיזיולוגי אמרתי את המילה "גרעפס" אולי פעם בחודש. גם אם הבחנתי או חשתי בתופעה לא העליתי אותה על ראש התורן ולא הדגשתי את קיומה או חשיבותה (כי מי בכלל ידע שלגרעפס קטן יש חשיבות?). היום אני משתמשת במילה הזאת בממוצע 26 פעמים ביום. לא זו בלבד שהשימוש בה הוא פי מיליון אחוז מבעבר, אלא אני מוצאת את עצמי היום מתחננת לקיומה של התופעה: נו... תעשה גרעפס... תעשה... כעבור חמש דקות - בבקשה... גרעפס קטן? גרעפסון? וכעבור דקה נוספת מברכת על קיומה של התופעה בהתרגשות שתתחרה עם כומר אדוק בכנסייה על שם נלסון מנדלה: ה-ל-ל-ו-י-ה!!! הוא עשה גרעפס!!! פרייז דה לורד!

היציאות הללו הפכו לנחלתן של כלל האימהות בחופשת לידה. וכן, אפשר ונכון יהיה לעשות הכללה בנושא הזה כי גם תינוקות סופר קלים, סופר רגועים וסופר 'לא בוכים בכלל' - עושים גרעפסים (ואף יותר...). אני תוהה מתי הפכנו למכבדות כל כך את הטבע? מתי הסרנו את המחסומים ואולי אפילו את הבושה. בקטע מצער משהו אני לא ממש יכולה לשים את האצבע על הנקודה שזה קרה. בעיקר כי הכל קרה (ועודנו קורה) כל כך מהר.

יצקצקו הפמיניסטיות אבל נשים באשר הן נוטות לדבר יותר. ככה זה. עובדה. אבל אותי אף אחד לא הכין לכך שברגע שנכנסתי למועדון האימהות, עוד לפני שהונפק לי כרטיס חבר מועדון - עם הטבות שמפוצצות את הרגשות מרוב שמחה לצד תכנית צבירת נקודות מעייפת - השיחה הראשונה תתמקד בנושאים האלה שהשתיקה יפה להם.

• יש את זה שאנחנו מכירים מהילדות עם כספית ודיגיטלי, ויש באוזן, ויש במוצץ ויש במגע ועוד שנייה אחד שמגיב ללחש קסם! יש סוג של מדחום שעוד לא המציאו?

• יש רוקח שמצליח לנחש במדויק את הגיל של הפעוט שמולו? כי לא ברור לי למה הם ממשיכים לנסות...

• מי את אישה זרה שאני לא מכירה שמרשה לעצמה להיכנס לי לעגלה ישר לתוך הפריים של הגור? לא, הוא לא רעב!!!

• כמה קלוריות שורפת פעולה נענוע/קיפצוץ עם הגור? (והאם יש שינוי במדד הקלורי כשאת מוצאת את עצמך עושה את זה בתור בסופר כשהגור בכלל לא איתך? ממממ... מבוכה שורפת קלוריות?)